הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
מעשה אמיתי שאירע, אותו סיפר מרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל, בשתי אחיות שרבו ביניהן ושנאו אחת את השניה שנאה עזה. במשך שנה לא דברו שתי האחיות ביניהן. ויהי היום, ואחת מהאחיות גססה. היא שכבה על מיטתה, חלשה ורפויית כח. בשארית כוחותיה בקשה מבני משפחתה שיקראו לאחותה, כדי שתוכל להיפרד ממנה לפני פטירתה.
האחות הבינה שאחותה רוצה להתפייס ברגעיה האחרונים, ולסיים את המריבה הארוכה שביניהן. מיהרה האחות והגיעה לביתה של אחותה, החולה האנושה. היא נכנסה לחדרה של החולה והאחות לקחה את ידי אחותה ומשכה אותה, כדי שתתכופף אליה. "אני רוצה לומר לך דבר מה", לחשה הגוססת והאחות התכופפה אליה.
החולה התאמצה בשארית כוחותיה ו… נשכה בכל העוצמה באפה של אחותה, עד זוב דם. היא הביטה באחותה הפצועה ובדם השותת ממנה וחייכה באושר: "רציתי תמיד לנקום בך, והנה, הרגע הגדול הגיע ואת שותתת דם", אמרה הגוססת בסיפוק, "כעת אוכל למות בשקט"…
מצויים אנו בימי האבלות של ספירת העומר, בהם אנו נדרשים לתקן את יחסינו בין איש לרעהו. אנו למדים מהסיפור שקראנו זה עתה, שאם לא נעמול לתקן את מידותינו, אנו עלולים לרדת עד לדיוטא התחתונה ביותר. היצרים הבוערים בקרבנו, המידות הרעות, יכולים לבעור בתוכנו עד לרגע האחרון של חיינו. רבי אליהו לופיאן זצוק"ל סיפר את הסיפור המחריד הזה (כמובא בלב אליהו ח"ב רט"ז) והוסיף עליו בשם רבו הסבא מקלם זי"ע, ששלמה המלך אמר: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" – אל תסור מלחנך את עצמך עוד ועוד, גם כשתזקין…
במקרים רבים, אנו מאוד נחמדים לאנשים הרחוקים מאתנו, אך אנו מתרגזים בקלות רבה יותר כשמדובר בקרובים אלינו. בחוץ קל לנו, משום מה, להפגין מידות טובות, להבליג ולוותר. אך כשמדובר בבני משפחה קרובים, אנו נוטים לכעוס ביתר קלות. אולי מפני שאנו מצפים ליותר מקרובינו. אולי משום שאנו נמצאים איתם יותר שעות, גם בשעות שאנו רוצים לנוח, לשבת קצת יותר בשקט, להירגע מעמל היום, וחבל.
הרבה נושאים של בין אדם לחברו היו נפתרים בקצת סבלנות. "אי אפשר לבנות יחס של חברה טובה בלי סבלנות", כותב לנו המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצוק"ל, "שניים הקובעים לימוד בצוותא ולהם תכונות שונות, הרגלים שונים, כישרונות שונים, איך תוכל הקביעות שלהם להחזיק מעמד? רק ע"י שיתרגלו לסבול אחד את השני. שלושה בחורים הדרים בחדר אחד, הלא בלי סבלנות ייהפך החדר לגיהנום. ארבעה האוכלים בקביעות על שולחן אחד, אם לא יתנהגו בסבלנות, יצטרכו במשך הזמן לברוח מהשולחן.
ומהי סבלנות? הסבלן דומה ממש לאדם הנושא משא כבד, ואף שהוא כבד עליו, הוא ממשיך ללכת בדרכו ואינו נלאה לשאתו… וכאן יש מקום לזהירות: אסור שסבלנות תביא לידי אדישות ח"ו. כשרואים עברה, צריך לכאוב בכל חומרת הדין, וכל מה שעושה העברה יותר קרוב ללב – יותר כואב בדבר, ובכל זאת נושאים את החבר כאותו נושא משא כבד. חייבים להוכיח, אך גם להיות 'נושא עוון'. וכיצד הסבלן מוכיח? הוי אומר כל יחסי בני אדם אינם קשרים מקריים. האדם הוא יצור חברתי, וכל ישראל ערבים זה לזה, חבר 'נושא' את שכנו.
כל אדם חדש שאני בא במגע איתו, מטיל עלי 'משא' חדש לשאתו ולסבלו. האם זה אומר שאני צריך לקבל ממנו כל דבר ולשתוק? לא ולא! אבל מתוך סבלנות מגיעים לתגובה שקולה. שוללים דרישה בלתי מוצדקת, אבל מתוך הארת פנים. משיבים על טענה בלתי נכונה אבל בדברים נכוחים. מוכיחים על עבירה, אבל מתוך אהבה ובדברים של טעם. וכל אלה בלי שום כעס או התמרמרות, בוודאי בלי שום התנשאות.
אכן, סבלנות היא ענף של הענוה, אבל ענף שגם פשוטי העם מוכרחים להתלמד בו. על סבלנות כזו אמרו חז"ל ששואלים את האדם בדין: "המלכת חברך עליך בנחת"?
כיצד נרכוש את מידת הסבלנות? הגה"צ ר"ש וולבה זצוק"ל, מציע ש"נקבע לעצמינו זמן מסוים, כל יום כרבע שעה, ובו נשתדל לשאת ולסבול כל מה שאנו רואים ושומעים, אע"פ שאינו כלל לפי רוחנו, ואפילו אם הוא פוגע בנו, מבלי לאבד מנוחת נפשנו כלל, ובמקרה שיש צורך או חיוב להגיב, נגיב בדברים שקולים ומדודים, בלי שום התרגשות. זמן זה של התלמדות יהיה כמובן זמן שיש מגע עם חברים, אם בלימוד אם בסעודה. נתלמד בזה באותו זמן מסוים שבועות אחדים, עד שנעמוד על טיב המידה הזאת ועד שנצליח בה. אחרי זה נעביר את זמן ההתלמדות לשעה אחרת ביום, שבה באים במגע עם בני אדם אחרים, או עם חברים יותר מרובים, וגם בזה נתלמד עד שנצליח גם בשעה זו. כך נעביר את שעת ההתלמדות כארבע פעמים או יותר. למשל, משעת לימוד עם חבר, לשעת סעודה עם כמה חברים, לשעת שהייה בחדר עם חברים אחרים, ונתלמד בזה תקופה עד שנלמד את המידה היטב, וייחרט בלבנו ציור זה של סבלנות, עד שנרגיש היטב את יופי מידת הסבלנות".
●●●
המקום החשוב ביותר בו צריכים לממש את מידת הסבלנות, הוא בבית פנימה. וכך כתב ה'עלי שור': "מדור מיוחד קובע לעצמו, הוא סבלנות של האדם עם אנשי ביתו. הרי כל מה שהיחס יותר קרוב ויותר תמידי, הוא מחייב יותר סבלנות. היחס עם שכן הוא תמידי, ולכן נתקלים פעמים רבות במצבים הדורשים סבלנות. אשר על כן יותר קשה הוא להיות שכן טוב מאשר חבר טוב. אך יותר קשה מכולם הוא, לשמור סבלנות כלפי אנשי הבית, איתם נמצאים יחד יום ולילה. בכל מצב ניתן לומר שהמידה הנושאת את הבית היא היא הסבלנות. מידי פעם שואלים חתנים, על מה עליהם לתת את דעתם ביום חתונתם, וזאת היא עצתנו להם: בעומדם תחת החופה יקבלו על עצמם, לשאת את האשה עד מאה ועשרים בכל מצב, ולעולם לא לפרוק עולה מעל עצמם. אמרו חז"ל 'טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו'– 'עול אשה'. בלשון הקודש קוראים למתחתן 'נושא אשה', וזה ביטוי נפלא, כי הוא ממש צריך לשאת את אשתו. לא רק בהשלמה חיצונית, שלא יכעס עליה, אלא יקבל אותה על עצמו בכל מצב".
הגר"ש וולבה מסביר שהסבלנות היא מידה הכרחית בחינוך ילדים: "כמה סבלנות צריכים בחינוך ילדים. עם צעקות וסטירות לחי לא 'מחנכים'. נתלמד איפה בסבלנות עם בני הבית, נקבע לעצמינו שעה קבועה, שבה נתאזר ביותר בסבלנות, ותהא זו שעה שבה עלולים דווקא להתעצבן, כגון בבוקר כשהילדים צריכים לצאת למקום לימודם, או בערב כשהם צריכים לשכב לישון, אז ישמור על קור רוח ומנוחת נפשו. נתרגל בזה עד שייקבע בלבנו ציור ברור של הנהגה עקבית של סבלנות בלב שלם. אחר כך נעביר את הזמן הקבוע הזה לזמן חולשה אחר בבית, עד שנתלמד גם בזה, וכל זאת לתקופה ממושכת, עד כדי התלמדות יסודית במידת הסבלנות".
(מתוך "יתד נאמן" ניסן תשע"ח)
תודה ובקשה
מאמר מצוין!!!
ואני רוצה לבקש שתהיה אפשרות למצוא חומר בכתבות של הסופר ש.פריד מיתד נאמן . הוא כתב ביתד עד לפני כשנתיים [נפטר ע"ה]