סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א: בשנות ילדותו של הגאון רבי שלום בן ציון פלמן זצ"ל לא היו מוסדות חינוך ותלמודי תורה רבים כבימינו, והוא נשלח ללמוד בעיר הגדולה 'תל אביב', בתלמוד תורה 'סיני' המפורסם, שם למדו באותו דור הרבה מן החרדים.
בכיתתו היו כל הילדים נוהגים משום מה להכניס את ציציותיהם פנימה, תחובים ומוסתרים בתוך מכנסיהם – כנראה כדי שלא יהיו בולטים בציציותיהם בהתהלכם ברחובות תל אביב, מאחר ופעמים רבות היו סובלים מהתנכלויות מצד שונאי הדת.
אולם לא כן רבי בן ציון, אשר רוח אחרת היתה עימו, וככלב בן יפונה שבפרשתנו עמד יחיד בעוז תפארת מצות הציצית הקדושה, ולא הסכים בשום אופן להכניס את הציצית פנימה. הוא הקפיד תמיד שיהיו ציציותיו הארוכות בולטות מבחוץ בכל אורכן, ולשמר את עצמו כמראה ילד יהודי קדוש וטהור!
לקראת סוף השנה נהוג היה בחיידר לערוך 'טיול שנתי' לכל ילדי החמד. הציפייה לטיול זה מצד הילדים היתה גדולה, כאשר באותם זמנים לא היו יוצאים הרבה לטיולים. צוות ההנהלה והמלמדים ביחד עם ההורים שקדו להכין את הכל על הצד היותר טוב, והתרגשות הילדים לקראת הטיול היתה עצומה!
באחד הימים שלפני הטיול ניגשו כמה מחברי הכיתה לילד שלום בן ציון, והעירו לו שביום הטיול הגדול, כשיוצאים כולם על פני כל הארץ, עדיף שיכניס את הציציות 'הגדולות' שלו ויסתיר אותם בתוך המכנסיים… שכן אי אפשר לדעת באלה מקומות יעברו ואיזה אנשים יסתכלו בהם, וכדאי שלפחות ביום זה בלבד לא יהיה שונה משאר הילדים…
כשסיפר הילד לאביו את דברי חבריו, הציע האב לגשת ולהיוועץ בדעת תורה, כמו בכל דבר ספק הבא לפני האדם. הלכו אפוא השניים, אב ובנו יחדיו, עלו ובאו לביתו נאוה קודש של מרן החזון איש זצוק"ל, שדלת ביתו פתוחה היתה תמיד לכל שואל ולכל מבקש בדבר האלקים.
כששמע החזון איש את השאלה, ואת סיפורו של הילד על כך שחבריו מניאים אותו ממה שמקפיד תמיד להשאיר את הציצית בחוץ, קם מכיסא קדשו, ניגש אל ארון הספרים הסמוך, הוציא מתוכו את הספר 'שולחן ערוך אורח חיים' ופתחו בשלהי הסעיף הראשון של הסימן הראשון שבפתח הספר. הראה והצביע לילד אל דברי הגהת הרמ"א שם, במפה המופלאה שפרש על פני השולחן ערוך, תוך שהוא קורא בפנים הספר בקול: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת"!
הוא חזר ושינן כמה פעמים את לישנא קדישא של רבינו הרמ"א, עד שווידא שהילד הבין היטב את משמעות פסק הדין. לאחר מכן חש ה'חזון איש', שאף כי הילד מבין את התשובה, עדיין קשה לו לקבל את הדברים ולהחדירם לליבו פנימה. לפיכך ביקש אם יוכל הילד להצטרף עמו לטיול היומי הקצר, שהיה נוהג לצאת מעט החוצה לשאוף אויר לבריאות גופו הקדוש.
בשעה היעודה התייצב הילד הכן, וזכה בזכות הגדולה להתלוות אל גדול הדור בצאתו אל פני חוצות העיר. ה'חזון איש' אחז בידו בשלווה, ויצאו יחדיו בנחת בעוברם על פני השדות והפרדסים שבאופק. – באותם זמנים עדיין לא היתה 'בני ברק' מיושבת בצפיפותה הגדולה כבימינו… ובשטחים הרבים שמסביב היו פרוסים שדות ומגרשים, ובהמשך בקצה העיר, לא הרחק מביתו של החזון איש, עמד לו 'פרדס ברמן' המפורסם [כיום היא שכונת קריית משה], שם היה נוהג החזון איש לטייל בנעימות, ליהנות מזיו מעשי בראשית ולהתפעל בנפשו בקרבת אלקים טוב, 'מה רבו מעשיך ה"!
והנה בעודם מטיילים בנחת בינות לעצים ולפרחים המלבלבים, החל החזון איש לפזם ניגון מיוחד שובה לב, על המילים של השולחן ערוך הנ"ל: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת"! הוא שר ופיזם את הניגון בנעימות מיוחדת בשובה ונחת, וחזר על השיר היקר כמה וכמה פעמים.
במשך יותר מרבע שעה היה החזון איש בקדושתו דבוק בהתלהבות בזמר הזה, והילד שכבר קלט היטב את השיר הנחמד סייע בעדו בניגון ובנעימה. כך הלכו יחדיו הלוך ורנן בין האילנות, ונראה כמי שמצטרפת הבריאה כולה אל קול שירתם היפה, "ולא יתבייש, ולא יתבייש… מפני בני אדם המלעיגים… בעבודת השם יתברך!"…
עם תום הטיול, שאל החזון איש את הילד בחיוך מלא אהבה: "תאמר נא ילדי, האם אתה מתבייש עדיין ללכת כך עם הציציות בחוץ?"
"עכשיו כבר לא!" – ענה הילד באומץ ובעוז! ואכן הגיע הילד גם אל הטיול השנתי שציציותיו הקדושות מתבדרות על פני הרוח סביב, קידש שם שמים בכל מקום שהלך, וברבות הימים זכה ונעשה תלמיד חכם חשוב ירא ושלם, מפאר גידוליה של תורתנו הקדושה.
ולמדנו אגב אורחין, כמה היה רבינו החזון איש נותן דעתו ולבו להשקיע אף בחינוכו של ילד אחד קטן… ליישר את דרכו, ולתקוע מסילות אורחות חייו בתום וביושר. וללמדנו שלא לזלזל ח"ו בחינוך והשקעה ועידוד של אף תלמיד, אף לא של ילד קטן, כי כל נפש מישראל היא עולם מלא!
מתוך 'טיב הקהילה' (בשינויים קלים)