שח הגאון רבי מאיר קסלר שליט"א רבה של מודיעין עילית: כאשר נודע כי זמן הקיץ השתא לא יתחיל במסגרתו הטבעית, עמלו ראשי הישיבות שליט"א למצוא אופן וסדר לימוד אשר יחבר ויקשר את התלמידים אל הגמרא, למרות הקושי והריחוק, ובהתאם לחוסר האמצעים הרוחניים.
ההצעה שעלתה היא, שיקבעו מסכת מסוימת, קלה יותר ומעניינת, בשינוי מעט מהמקובל בסדרי עולם הישיבות, כגון מסכת מסדר מועד וכדו', שבה יעסקו כל בני הישיבות בארה"ק, באופן שיתאפשר לכל בחור בכל מקום שהוא ועם כל סביבה שהיא, למצוא טעם בלימודו ולהתחבר עם שאר הלומדים שבסביבתו, בשימוש חכמים ודיבוק חברים ככל האפשר.
כמובן, כדי להוציא את התכנית לפועל, נצרכו לאישורו של רבינו הגדול מרן הגר"ג אדלשטיין שליט"א, אשר שמע את ההצעה בכובד ראש ונתן פנים לכאן ולכאן. מרן לא הכריע מיד, וביקש להתיישב בדבר.
והנה, קודם שנמשיך בסיפור, נתבונן נא: הלא מרן שליט"א רגיל זה שנים רבות להשיב על שאלות בחינוך ודרך הלימוד, ומשנתו סדורה היטב בעניין זה, ותדיר אמונים דבריו על כך ש'אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ' – ולמרות זאת נרתע מלהשיב מיידית על שאלה המקיפה את כל עולם התורה, שמשקל אחר יש לה, ומשום כך הוסיף עוד לשקול את הדבר בדעתו.
לאחר זמן מה, מוסיף ומספר הגרמ"ק שליט"א, התקשרתי למקורבו שיחי' לשאול שוב אם כבר בא מרן לידי הכרעה. הלה ניגש אל מרן ושאלו שוב לדעתו בעניין, ומה הדהימה אותי תשובתו: "מרן עדיין ירא מלהכריע!", הוא אומר, "אך במקום מענה שאלני: 'המכיר אתה את הסיפור על מסכת חגיגה?'…
– כוונתו היתה למעשה המסופר בספר 'מנורת המאור' בשם מדרש תנחומא, ושהביאו מרן בשיחותיו:
"מעשה בחסיד אחד שהיה מתייחד במקום אחד והיה לומד בו במסכת חגיגה, והיה מהפך בה ומהדרה כמה פעמים עד שלמד אותה היטב והיתה שגורה בפיו וכו'. כיון שנפטר מן העולם היה בביתו לבדו ולא היה שום אדם יודע בפטירתו, באתה דמות אשה אחת ועמדה עליו והרימה קולה בבכי ומספד, ותרבה אנחתה וצעקתה עד אשר נתקבצו ההמון. ותאמר להם, ספדו לחסיד הזה וקברוהו וכבדו את ארונו ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כיבדני כל ימיו ולא הייתי לא עזובה ולא שכוחה. מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה ועשו עליו מספד גדול ועצום, והאנשים התעסקו בתכריכו וכל צרכי קבורתו וקברו אותו בכבוד גדול, ואותה אשה בוכה וצועקת. אמרו לה, מה שמך? אמרה להם 'חגיגה' שמי. כיון שנקבר אותו חסיד נעלמה אותה אשה מן העין, מיד ידעו שמסכת חגיגה היתה, שנראית בצורת אשה ובאתה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד, על שהיה שונה אותה תמיד ושקד ללמוד בה, עכ"ל.
והביא מרן מעשה זה בשיחתו, שרואים משם כי התורה היא מציאות רוחנית, וכל מסכת היא מציאות רוחנית. וכמו כן איתא בספר חסידים (אות רס"א) שמסכת מועד קטן 'אמרה' לפני הקב"ה מדוע אין לומדים אותה כשאר מסכתות. והיינו כנ"ל, שכל מסכת היא מציאות רוחנית והיא רוצה שילמדו אותה, ואם לומדים אותה זה נחת רוח למסכת, וכך גם כל התורה היא מציאות רוחנית, ורוצה שילמדו אותה, וכשעוסקים בתורה, התורה היא מליץ יושר על הלומד.
"וכך גם אמר לי מרן כעת – 'המכיר אתה את הסיפור במסכת חגיגה? נו, אם כן, עומדת עתה בפני מסכת נדרים, אותה עתידים ללמוד בישיבתנו ובעוד ישיבות בזמן הבעל"ט; עומדת גם מסכת בבא קמא אותה עתידים ללמוד בישיבה אחרת, ועוד מסכתות כהנה וכהנה, והן מבקשות ומתחננות שיעסקו בהן. אמור לי אתה, וכי יכול אני לדחותן?!'"…
אם יהיה לנו מעט ממבט זה על התורה, על הזהירות כל-כך בכבוד התורה; אם נזכה לחוש במשהו את מציאות ועצמיות התורה המבקשת שנאחז ונתקשר בה – או אז נזכה ואף היא תגמול לנו, 'נפש עמל עמלה לו', ותפתח בפנינו את אוצרותיה וצפונותיה, אכי"ר.
(גיליון 'ממגד גרש ירחים' שבועות תש"פ)
2/241