סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א:
מרן הגרי"ז זצוק"ל, "הבריסקער רב", בהיותו עדיין רב בעיר בריסק יצ"ו, היה נוסע מדי שנה בימות הקיץ לעיירת נופש ידועה בפולין של מעלה, כדי לשאוף אל ריאותיו הקדושות אוויר צח ונקי, מחמת סבלו הרב ממחלת האסטמה שתקפתו כידוע, ובאותה עיירת נופש היה האוויר זך ומיוחד, שהיה חשוב מאד לבריאות גופו.
ברחובות העיירה בינות לעצי נוי מוריקים וכרי דשא נרחבים, היו מפוזרים ביתנים גדולים ויפים שהיו מושכרים לנופשים. הרב זצ"ל היה מגיע מדי שנה לביתן קבוע, שבו איווה למושב לו בשבועות הנופש. בביתן הסמוך אליו היה לו שכן, יהודי ירא ושלם מפולניה, שהיה מגיע גם הוא באופן קבוע באותה תקופה לנפוש בעיירה לצרכי בריאותו. והיו שמחים לפגוש זה את זה, ונהנים משכנותם וקרבתם, וגם היו קובעים ביניהם לימוד משותף בחברותא מדי יום.
באחת השנים לא הגיע אותו שכן אל הנופש, והרב דאג וחרד לשלומו ובריאותו, וגם חסרה לו שכנותו הטובה ולימוד החברותא שביניהם. כשנפגשו בשנה שלאחר מכן, שאלו הרב על סיבת היעדרו בשנה הקודמת.
סיפר לו האיש, שבשנה שעברה היה מאושפז כמה חודשים בבית החולים לאחר חג הפסח, שמחמת אכילת המרור [שהיו נוהגים באכילת 'חזרת' חריפה ביותר, לא כמו החסה של זמננו], לקה בהתקף לב קשה, והיה תחת שמירה קפדנית כמה חודשים לאחר מכן, ולכן לא הגיע אל הנופש.
אמר לו הרב, ופסק בנחרצות: "אם כן, הרי הוא מצב של סכנה, ואין אוכלים מרור! גם אני" – העיד הרב על עצמו – "שכידוע לך סובל אני ממחלת האסטמה המסוכנת, אינני אוכל מרור".
נתפס האיש בחרדה וזעק: "בריסקער רב! הרי אתם, גם אם לא תאכלו המרור, בוודאי יידעו בניכם ונכדיכם ויבינו מכך, שכשם שצריך 'מסירות נפש' בשביל אכילת המרור – כך צריכים מסירות נפש לאי-אכילתו, כאשר כך נפסק הדין בשולחן ערוך… אבל אצלי, אם לא אוכל את המרור חלילה, מי יודע למה זה יוכל להוביל אצל בני ואצל נכדי!"…
ונהנה הרב מאד מתשובה זו וקלסה. כל ימי חייו היה הרב מספר מעשה זה ומדגיש את גודל חרדתו של היהודי היקר לחינוך הדורות הבאים אחריו, שהיה מוכן בעבור זאת לסכן את בריאות ליבו. והיה משבח ומוקיר מאד את יראת שמים התמימה והשלמה של אותו יהודי.
באותו עניין, סיפר עוד הגה"צ שליט"א:
שח לי אברך אחד מתלמידי היקרים, שהשתתף בסדרת 'שיחות מוסר' שמסרתי בעזהי"ת בענייני חינוך שבתוך הבית פנימה, וחשיבות הזהירות בכבוד ההדדי שבין האב והאם, ובה הדגשנו כי עיקר החינוך ובניינו מיוסד על 'הדוגמא האישית' שרואים הילדים בבית, כיצד האבא והאמא מכבדים זה את זה, באהבה ואחוה שלום ורעות. בעקבות שיחות אלו, שינה האיש טעמו ומנהגו בביתו מקצה לקצה.
והנה יום אחד ראה את זוגתו ניצבת על יד הכיריים בהכנת ארוחת הצהריים, בטיגון 'שניצל' על גבי המחבת. תוך כדי עבודתה המסורה נצרכה להפוך את השניצל באמצע הטיגון, כדי שיתבשל כראוי גם מצידו השני, ומתוך שהיתה מרוכזת במלאכתה לא שמה לב שנוטלת בידה מזלג מלוכלך ומטונף להפיכת הבשר, במקום המזלג הנקי שהיה מיועד לכך…
כראות זאת בעלה היקר– שזה עתה שינה את הליכות רוחו בביתו – לא רצה לכעוס, על אף שהמקרה המביש חרה לו היטב בהיותו 'איסטניס' מטבעו. הוא עצר ברוחו והתגבר על כעסו, וחשב שאין מן היושר לזעוף עליה ולהעליבה בעת שעוסקת בנאמנות כל כך בהכנת טרף משפחתה. הלא אין היא אשמה בטעות זו שנעשתה בשגגה. לפיכך חישב את צעדיו בחכמה ובדרך צנועה.
הוא קרא אפוא לאחד מילדיו, ואמר לו בלחש: "הבט נא אל אמא, שעושה מלאכתה נאמנה, היא לא שמה לב ולקחה בידה מזלג מטונף לעבוד בו… אבל אסור לפגוע בה, כי היא עוסקת בעבודת הקודש בכל לב, ורוצה שהכל יצליח, ובודאי יהיה אכפת לה מאוד… גש נא בשקט, והחלף לה את המזלג כשלא תשים לב בדבר, וכך תמנע ממנה צער מיותר".
למחרת סיפר הילד לאביו כמשיח לפי תומו, שהיום בבוקר אמא הביאה לו ללבוש חולצה מכובסת, שהיתה עוד רטובה… אבל הוא לא רצה לפגוע בה ולצערה, ולכן לבש אותה כך כמו שהיא, אף שהיה לו קצת קשה…
בזאת למד האברך ונוכח בעצמו, עד כמה חשובה היא הדוגמא האישית שבחינוך וכמה משפיעה היא לטובה על התנהגות הילדים בחן ובחסד ובמידות טובות וישרות.
(טיב הקהילה)