הרה"ג רבי בנימין בירצוויג
כתב השו"ע (סימן שטו סעיף א); אסור לעשות אוהל בשבת ויום טוב אפילו הוא ארעי, ודוקא גג וכו'. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ב) שמה שאסר השו"ע עשיית גג, היינו אף בלי מחיצות כלל תחתיו, וכגון מי שפורס מחצלת על ארבעה קונדסין דרך ארעי להגן מפני החמה והגשמים.
ומה שכתב המשנ"ב שפורס מחצלת על ארבעה קונדסין, נחשב כאוהל, אכן, אם אוחז את הסדין או המחצלת בידו ומזה נעשה גג, כתב החזו"א (או"ח סימן נב ס"ק ב) שאין בזה משום עשיית אוהל, ואפילו כשעשאו לצל. וכעין זה כתב התהלה לדוד (ס"ק ז), וביאר שמה שאוחז אדם בידו אינו נחשב כאהל כלל, והוסיף (שם ס"ק ט), שבזה יש ליישב את מנהג העולם לפרוס טלית בשעת קריאת 'חתן בראשית' בשמחת תורה, ולא חששו משום עשיית גג ומחיצות של אנשים, אף שהמעמיד גם את הגג וגם את המחיצות בשבת עובר על איסור עשיית אהל גם כשאינו עושה כן כדי להצל, כמבואר בשו"ע להלן (ס"ג). וראה מה שכתב התוס' רי"ד (שבת מג, ב) [אמנם ראה בביה"ל ד"ה מיטות שלנו בסעיף ג מה שהביא מהגר"א ובמה שהעיר החזו"א על כך, הובא בביאורים ומוספים שם].
ולענין פתיחת מטריה בשבת, כתב הביאור הלכה (שם סעיף ח ד"ה טפח) שיש הרבה המחמירים ואוסרים שלא לפותחה בשבת, מטעם עשיית אוהל, וכמו שכתבו הפוסקים, דכל היכא דמתכוין לשם אוהל דהיינו להגן מפני החמה והגשמים, אפילו בשביל הגג לבד בלא מחיצות, גם כן יש איסור, ובמטריה הרי מתכון להגן מפני החמה והגשמים. ואף שמטריה זה אוהל האחוז בידיו, שאינו נחשב אוהל כדברי התהילה לדוד והחזו"א [למעלה], ביאר הגרש"ז אויערבך (שש"כ פכ"ד הע' כא) שהיינו דוקא אם נעשה האהל על ידי האחיזה בידו, מה שאין כן במטריה שנחשבת כאהל בפני עצמה [שהרי לאחר שפתחוה היא פרוסה ועומדת] גם ללא שאוחזה בידו, אין במה שאוחזה בידו חסרון בשֵם אהל.
איזה גדר לעם ולדורות ראה החזו"א באיסור פתיחת מטריה בשבת?
באיסור פתיחת מטריה בשבת, כתב הביאור הלכה (שם) שהוא משום איסור עשיית אוהל, והוסיף הביאור הלכה, שאינו דומה דין פתיחת מטריה לדין פתיחת כסא טרסקל [כסא מתקפל] בשבת, המבואר בשו"ע (שם סעיף ה) שמותר לפותחו בשבת, כיון שבכסא מתקפל, אינו עושה שום מעשה עשית אוהל בשבת, שהרי העור פרוס כבר על הברזלים שמהם עשוי הכסא, ורק פותח ופושט את העור שהיה כבר פרוס ועשוי מאתמול, מה שאין כן בפתיחת מטריה שצריך לקשור אותה ברצועות אחר פתיחתה, או להעמידה ולהדקה אחר כך מתחתיה בחוט של ברזל כמנהגנו כדי שלא יתמוטט הגג ממצבו, לכך זה נחשב עשיית אוהל שלא היתה לפני כן ואסורה בשבת.
אכן, החזו"א (או"ח סי' נב ס"ק ו) כתב, שאין לאסור את פתיחת המטריה משום איסור עשיית אהל, שהרי יש לדמותו לכסא טרסקל, אלא שמ"מ יש לדון לאסור זאת משום איסור 'מתקן מנא', כיון שבפתיחתו ראויה המטריה לשימוש בכל מקום, ואין זה ככל פריסת אהל שאינה בכלל תיקון מנא, משום שהאהל אינו ראוי לשימוש אלא במקומו.
והוסיף החזו"א, שמאחר שהדבר נעשה לעין כל, יש לדון לאסרו גם משום 'עובדין דחול' וגרימת פירצה על ידי זה, והדבר מסור לחכמים לגדור גדר במקום הפירצה, וחמור הדבר יותר מאיסור פרטי של אדם יחיד, שהרי זה גדר לכל העם, ולדורות.
[ולענין פתיחת וסגירת מטריה שעל גבי עגלת תינוק, דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני ח"ב פל"ו ס"ק י) שמותר לפותחה ולסוגרה, שמאחר שאינה מאהילה אלא על העגלה עצמה, אין פתיחתה בכלל איסור תיקון מנא].
מדוע אין להתיר הוצאת מטריה לרשות הרבים בשבת, מטעם שמותר לשאת דברים המגנים מצער הגוף?
לענין יציאה במטריה בשבת לרשות הרבים, כתב בביאור הלכה (שם) שמלבד שיש לדון בזה משום חשש עשיית אהל כמבואר, לפעמים יש בזה עוד איסור הוצאה והכנסה, והוא כשנושאו במקום שאין ערוב.
ומה שלא הותרה הוצאת מטריה מטעם שהיא כדברים המצילים מצער הגוף, שהותר לצאת בהם לרשות הרבים בשבת, כמבואר בשו"ע (סימן שא סעיף יג), כתב הפמ"ג (משב"ז סוף סי' שא, שהוא מקור דבריו של הביה"ל), שאין להשוות את נשיאת המטריה לדברים שמותר לשאת דברים המצילים מצער הגוף, שלא נאמר היתר הנשיאה אלא כשלובשם על גופו ונושאם דרך מלבוש, אבל לא כשנושאם בידו.
וכעין זה כתב המשנ"ב (שם ס"ק פח), שאין יוצאים בקמיע מומחה בשבת, אלא כשמוציאו דרך מלבוש שהוא כתכשיט לחולה כאחד ממלבושיו, אבל לא כשאוחזו בידו שאז אין בזה דרך מלבוש.
כובע המחובר למעיל גשם ברוכסן, האם מותר לצאת בו בשבת?
כל חלק הקשור לבגד שדרכו להיות מחובר לבגד, פסק הרמ"א (סי' שא סעיף כג) שמותר לצאת עמו בשבת, אבל אם חיבר דבר שאין דרכו בכך, אסור לצאת בו.
ומטעם זה כתב הביאור הלכה (שם ד"ה שדרכו) שמותר לצאת בכיסין התפורין המחוברים בהבגד, וכן בקאפטור [כובע המחובר למעיל] שתלוי בבגד שמכסה ראשו בשעת הגשמים. ואף כשיוצא עמו שלא בשעת הגשמים ואינו מכסה בו ראשו, כתב הנשמת אדם (כלל נו אות ד) בשם האגור (אות תלג), שכיון שהוא חלק מהבגד, מותר לצאת עמו.
ואף אם 'כובע הגשם' אינו מחובר לבגד אלא על ידי לולאות או רוכסן, כתבו הנשמת אדם (שם) והקצות השלחן (סי' קטו בדה"ש ס"ק לו) שאם אין לחוש שיפול מותר לצאת בו, שכיון שדרך העולם לעשות את המלבוש באופן זה, די אפילו בחיבור מועט. וכן כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פי"ח הערה קלב).