הסיפור הראשון אירע ביום ההילולא של רבינו בעל ה״תוספות יו"ט״, ליד ציונו הקדוש (ו' באלול תשע״ח – ערב ר״ה תשע״ט).
מספר מגיד המישרים הרב מאיר מיכאל גרינוואלד שליט״א המעורר רבות בדרשותיו על נושא זה:
נסעתי עם כל החתימות של האנשים שהתחייבו להיזהר מדיבורים בשעת התפילה, שמספרן כבר היה (במשך 3 שנים) בסביבות 50,000 (!) אנשים. ומאחר ואין ביכולתי לקרוא חמישים אלף שמות, אני מניח את הדפים עם השמות על הקבר ומבקש שכל הנוכחים יתפללו לזכות החותמים.
באותו זמן הביא לי מישהו עוד כ-700 חתימות, שחתמו אנשים לזכותו של אברך, שהיה במצב כמעט קריטי, ומשפחתו כבר עומדת מסביב למיטתו . את השמות האלו כן קראנו, שם אחר שם.
כשהיינו באמצע קריאת השמות, מצלצל הפלאפון ומגיעה שיחה מארץ ישראל – מבשרים לנו, שהאברך ״הגוסס״ פקח את העיניים!! לאחר זמן מה, בהדרגה, השתפר מצבו להפליא ועבר לשיקום וכמעט הבריא. הרי לנו, שה״מי שבירך״ של ה״תוספות יו״ט״ משפיע ישועות גדולות גם בימינו אנו.
ולהלן הסיפור השני: ניגש אלי בחור, ומספר שאחיו היה במצב קשה מאד ושכב ב'טיפול נמרץ' כשהוא מונשם כל הזמן, מאחר ולא היה יכול לנשום בכוחות עצמו. כשקורה אסון במשפחה רחמנא ליצלן, רבים מתעוררים לקבל על עצמם קבלה. בני המשפחה של אותו בחור קיבלו על עצמם שלא לדבר בשעת התפילה. ביום הארבעים התחיל החולה לנשום בכוחות עצמו. ברוך ה', המצב השתפר עד שחזר הביתה בריא.
האם חבל לחכות שחס וחלילה יקרה משהו, ואז נקבל על עצמנו קבלות?! בואו נקבל על עצמנו עכשיו, מרגע זה ממש, להיזהר ביותר מלדבר בשעת התפילה, ואז נזכה לשמירה, ולשפע טובה וברכה.
ובהקשר לסיפור השני, מעניין לציין שישנו קשר מיוחד בין נשימה לזהירות מדיבור בתפילה (דבר שאקטואלי בפרט לימי הקורונה, הפוגעת בנשימה כידוע).
בכתבי האר״י הקדוש מובא, שאדם החולה באיבר גשמי, צריך לתקן את האיבר הרוחני שכנגדו. מהיכן אדם נושם? משרוך הנעל או מהאוזן? האדם נושם דרך האף והפה!! כאשר הפה הרוחני מתוקן, מתוקן כנגדו גם הפה הגשמי – מתוקנת הנשימה.
(עלון קדושת בתי מקדש מעט מס' 8, מתוך עלון 'מעדני מלך' אלול תש״פ)