רבי משה גרטנר זצ"ל, מוותיקי תלמידי ישיבת וכולל פוניבז', היה מתמיד עצום, שהתהלך כל היום עטור בתפיליו, ובכל עת מצוא, בדרכים, ואפילו כשיצא לרגע קט מבית המדרש, הלך עם טייפ ושמע שיעורים ודברי תורה. בשעת הלילה, לפני השינה, היה נרדם עם אפרכסת הטלפון ושומע את שיעור הדף היומי! ואף ברגעי חייו האחרונים, כשהיה מאושפז בבית החולים, הניחו, לפי בקשתו, מכשיר טלפון עם שיעור הדף היומי, וכך עלה לישיבה של מעלה!
רבי משה זצ"ל, היה מיוחד בקביעויותיו. לכל דבר היה לו זמן קבוע, שממנו לא זז, יהא אשר יהא. היו לו חברותות בכל עת ובכל שעה בחלקים רבים של התורה הקדושה, וההספקים הבלתי רגילים שלו נבעו מכח הקביעות שעליה שמר כעל בבת עינו.
מעשה נפלא התרחש אתו, ועל כך ברצוני לספר.
רבי משה גרטנר זצ"ל נולד בארץ החלומות, במקום נטול כל זיקה לרוחניות. במאמצים עילאיים פילס את דרכו בדרך לא זרועה, וביום מן הימים דרכה כף רגלו על מפתן דלתה של ישיבת פוניבז' שבבני ברק, וכעבור זמן קצר שכר דירה בסמוך לישיבה ולמד תורה כל היום בהתמדה עצומה. את אהבת התורה המופלאה שקיננה בו, אי אפשר לשכוח גם אחרי שנים רבות. כולו תורה.
לאחר תקופה, הועמד ר' משה בפני דילמה קשה: נפשו היתה קשורה ברבו המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, כל תלמידי התקופה זוכרים כיצד היה ר' משה יושב על המדרגה של הבימה בשעה שהמשגיח מסר שיחה לבני הישיבה, כדי להיות קרוב למשגיח ולשמוע כל מילה שיצאה מפיו. והנה בא ר' משה בא בברית האירוסין, מועד החתונה קרב ובא, ואמו רכשה כרטיס נסיעה מארצות הברית כדי להשתתף בשמחת נישואי בנה בארץ הקודש. זמן הנחיתה של המטוס: יום רביעי בשעה 7:00 בערב! – ור' משה לא ידע את נפשו. הרי באותה שעה מתקיימת שיחתו של רבו האהוב, אשר את דבריו שתה בצמא!
הוא פנה אל המשגיח והשיח את אשר על לבו: "איני מסוגל! לילה לפני חתונתי – ביום חמישי – להעדר מן הקביעות שלי, להאזין לדברי מוסר וכיבושין".
"כבד את אביך ואת אמך", פסק המשגיח נחרצות. "גש לבית הנתיבות, קבל את פני אמך וכבדה כיאה וכיאות".
מה רבה אפוא היתה התדהמה, כאשר בשעה 7:00 נראה ר' משה על מקומו הקבוע, יושב על המדרגה של הבימה ומאזין בשקיקה לשיחה!…
מיד לאחר תפילת ערבית ניגשו ושאלוהו: "מה אתה עושה פה???".
הוא חייך ואמר: "אמרתי להקב"ה – ריבונו של עולם, אני רוצה לקיים שתי מצוות, גם לכבד את אמי, כמו שכתבת בתורתך, וגם להיות נוכח בעת שיחתו של המשגיח שמרווה את נשמתי בטל חיים. אדון העולמים – איך לסדר את שניהם ביחד, זה כבר עסק שלך!…
"אחר הצהרים, המשיך ר' משה לספר לתומו, "התקשרתי לשדה התעופה כדי לברר את שעת הנחיתה הסופית, ולהפתעתי הרבה התבשרתי כי שעת הנחיתה המיועדת הוקדמה בשעתיים לשעה חמש.
"בדרכי חזור מבית הנתיבות עם אמי, היא שחה לפי תומה: 'משה, שמע סיפור מוזר. הטייס שלנו סיפר, שבטיסה הזאת התרחש דבר שהוא לא חווה במהלך שבע עשרה השנים שהוא משמש כטייס בקו תל אביב-ניו יורק. באמצעות מערכת הכריזה הוא הודיע לנו, כי עקב שינוי מוזר ביותר ברוחות, נושבת רוח אדירה שהודפת את המטוס ללא הרף לכיוון ארץ ישראל, ולפיכך הנסיעה תתקצר בשעתיים תמימות!'…"
ר' משה חייך והוסיף: "לא סיפרתי לאמא שאני אשם בזה… כי היא לא תבין, היא לא שמעה את המשגיח…"
לנוכח התגובות הנדהמות של שומעיו הגיב ר' משה באדישות: "אתם חושבים שכל כך קשה להקב"ה לדחוף את המטוס?"…
אצל ר' משה הסיפור הזה לא עשה כל רושם. הוא חי את חייו באמונה תמימה וחושית, וכעבור זמן הוא אף שכח מכל הסיפור הזה, מפני שבשבילו זה לא היה "סיפור"! הוא ראה זאת כמוסכמה ברורה מאליה, שהקב"ה אשר יצר את העולם, נפח רוח חיים בבני האדם המהלכים בו, בורא העולם הממליך מלכים והמשפיל גאים – יעניק סייעתא דשמיא ליהודים המשתוקקים לקיים את דבריו. שהרי כל העולם כולו לא נועד אלא לקיים את לומדי התורה ועמליה. אז להשיב רוח בכנפיו של מטוס המרחף מעל האוקיינוס, זה באמת לא דבר גדול. בוודאי לא כאשר בזכות כך יהודי זוכה להתמיד בקביעותו הרוחנית.
('מכתב למערכת' שפורסם בגיליון 'מאורות הדף היומי' מס' 864)
