מעשה יקר שנשלח למערכת יתד נאמן, וכה סיפר המספר: האדמו"ר מדושינסקיא שליט"א התעתד לנסוע מעיר לעיר בארה"ב. יום אחד, בהיותו ליד אחד מבתי המדרש, רגעים ספורים לפני יציאתו לנסיעה, עמד שם בחור ישיבה שראה כי הוא ומלווהו מתעתדים לצאת בנסיעה לעיר פלונית, והתעניין אם יש ברכב מקום פנוי בשבילו. הגבאי שאל את האדמו"ר, והוא השיב בחיוב לבקשת הבחור. ואכן צירפו אותו לנסיעה, שהיתה בת חצי שעה ויותר.
כאשר הגיעו לאותה עיר בצהרי היום, התעניין האדמו"ר אצל הבחור היכן הכתובת אליה הוא מעוניין להגיע, הבחור השיב, והאדמו"ר הורה לנהג להביא את הבחור עד הבית כמו מלך. הבחור התבייש, וטענתו בפיו, כי הוא יכול לעלות על אוטובוס בנסיעת חינם של כחמישה רגעים עד לביתו, כך שאין צורך לטרוח למענו בנסיעה מיוחדת. אך האדמו"ר התעקש לנסוע לכתובת המדויקת.
כאשר הבחור ירד, תמה הנהג ושאל את האדמו"ר: הרי אנו ממהרים, והדרכים לא קלות, ומדוע יצאתם מגדרכם למען בחור ישיבה בן תשע עשרה שעוד כוחו במותניו להגיע הביתה לבדו, ועוד אחרי כזה טרמפ נעים וחינם שהיה לו איתנו?
אסביר לך, אמר האדמו"ר מדושינסקי שליט"א. ביקרתי באמריקה כבר כמה פעמים לכמה מטרות קדושות, והנה עתה במהלך הנסיעה הבחנתי כי הבחור דנן לא יודע כלל מי אני, ואינו מזהה ומכיר אותי כלל. ברור לי אפוא כי הבחור אינו מעיין בשבועונים המצולמים למיניהם הנפוצים באמריקה… כיון שכך החלטתי, כי בחור אמריקאי שאין לו קשר לעיתונות, מגיע לו שנביא אותו עד הבית. לכן טרחתי…
(הרב א' חפץ, יתד נאמן פנחס תשע"א)