רעייתי שתחי' חיפשה עבודה בתחום מסוים שבו התמחתה. היא התאימה מאוד למקצוע, והמקצוע התאים לה, אבל מקום עבודה היא לא מצאה. היא התקבלה לתקופות קצרות בכמה מקומות, ובכל פעם עזבה מסיבה אחרת. היא שלחה קורות חיים לכל מקום אפשרי – ואפס.
היינו מתוסכלים ואובדי עצות. כיון שראיתי שזה המצב, אמרתי לאשתי שעשינו השתדלות מספיקה, ומהיום אנחנו עוזבים את כל ההשתדלויות, לא שולחים קורות חיים ולא מנדנדים לאיש, רק מתפללים ומתחזקים בביטחון בהשם שישלח לנו פרנסה ברווח.
כעבור זמן קצר מאז אותה החלטה נחושה, כאשר אשתי היתה בדרכה למקום מסוים, עצרה אותה ילדה וביקשה ממנה פלאפון. אשתי נתנה לה את הפלאפון שלה, והילדה ניסתה להתקשר לאביה אך הוא לא ענה לה.
זמן מה לאחר מכן קיבלה אשתי שיחת טלפון: "חיפשתם אותנו?" באותו רגע היא שכחה לגמרי מהילדה שהתקשרה מהפלאפון שלה, ואמרה: "לא זכור לי, אבל אולי זה קשור לקורות חיים ששלחתי לכם?"
האיש, אביה של הילדה, התעניין לדעת באיזה תחום אשתי מחפשת עבודה, ואמר לה: "אני עצמי איני זקוק לעובדת כזאת, אבל יש לי ידיד שמחפש. קחי את מספר הטלפון שלו ותאמרי שאני המלצתי עליך".
אשתי התקשרה למספר ההוא, ואכן התקבלה לעבודה. בלי קורות חיים, בלי נדנודים, רק שיחה מעומק הלב עם ריבונו של עולם, ושיחה אחת שלא נענתה…
(גיליון 'השגחה פרטית')
1/453