בליל תשעה באב, הכינו לו המשמשים שרפרף עץ קטן כדי שיוכל לשבת עליו בשעת אמירת 'איכה'. כאשר רצה לאחר מעריב להתיישב לאמירת הקינות, ראה פתאום את הכסא הקטן והעיף אותו משם בהבעת סלידה…

"בזכרנו את ציון"

 מרן הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע, בהגיע עת חצות הלילה, בעת ערכו השולה"ט, היה חולץ מנעליו (הגה"צ יצחק שלמה אונגר זצ"ל אב"ד חוג חת"ס ב"ב "רשומים בשמך" חלק א– עמ' רסז).

הרה"ק רבי אברהם המלאך זי"ע, בתשעה באב, כשהחל לומר "איכה ישבה בדד", היה מניח את ראשו בין ברכיו, וגועה בבכיה במשך כל היום כולו. מפעם לפעם היה מרים את ראשו ושואל: "האם מלך המשיח כבר בא, אבלי ציון וירושלים?"

עמוק עמוק נחרט לעיני חסידי קדמאי, אבלם של רבותיהם וצדיקי הדורות, כשחוו לנגד עיניהם את צערם של הרבי אודות גלות השכינה ביום תשעה באב.

חסידים וותיקים של כ"ק הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע, סיפרו כי באחת השנים בה אירע תשעה באב במוצאי שבת, בעוד שהיו מקומות אצל חסידים שלא היו מפסיקים בסעודה שלישית, הביט כל הזמן הרבי ה'ברכת משה' בשעונו – מתי יגיע זמן מוצאי שבת. ברגע שהגיע הזמן השליך את ה'שטריימל' מעליו, ופרץ בבכי מר ובזעקות שבר. היה נראה כמי שנחרב עליו המקדש אך לפני מספר שעות.

באחת השנים בבית הכנסת של לעלוב-בית דוד, ברחוב בהר"ן בירושלים, שם שהה כ"ק ה'ברכת משה' זצ"ל בליל תשעה באב, בשעה שעמד לתפילת שמו"ע ערבית, הכינו לו המשמשים שרפרף עץ קטן כדי שיוכל לשבת עליו בשעת אמירת 'איכה'. הרבי לא ראה איך שהכניסו לו את השרפרף הלז, אך כאשר רצה לאחר מעריב להתיישב לאמירת הקינות, ראה פתאום את הכסא הקטן והעיף אותו משם בהבעת סלידה, ובתנועה כזאת של: 'מה לי ולפינוק הזה', וזרק את עצמו על המרצפות. שמעו בכל בית הכנסת את ההנפילה. בשעת אמירת הקינות היה בוכה בבכי ובשברון רוח.

בכל ימי בין המצרים ראו על הרה"ק כי אבלו בליבו. הכאב הזה התעורר שוב בכל שנה ושנה. פעם עבר בתשעה באב ליד קבוצת צעירים, שחייכו בתוככי שיחתם. הרבי עצר את שיחתם ושאל בנימת כאב: "וואס לאכט איר?", והמשיך: "אני פעמים צוחק גם, אף בצחוק מריר!"…

בסיום מלחמת ששת הימים, לאחר ששוב דרכה רגל ישראל ליד שריד בית מקדשנו, חידש הרבי את מנהג אבותיו להיות בין מנחמי ציון וירושלים, לפקוד את הכותל המערבי במוצאי תענית תשעה באב, ולקדש שם את הלבנה. מאות אנשים היו מצטרפים אל הרבי בנסיעתו אל הכותל, ולאחר קידוש הלבנה היה יוצא במחול, שותה 'לחיים' כנהוג ומברך את כולם שנזכה לראות במהרה בנחמת ציון.

השי"ת בונה ירושלים עם מעשינו הטובים

כאן המקום לציין דברים המעוררים, של הרבי הקדוש רבי נפתלי מראפשיץ בספרו הנודע 'זרע קודש', המבאר לאמור כי הבורא יתברך יבנה את משכנו ואת העיר ירושלים, לפי מידת המעשים הטובים של בניו – בני ישראל: "פי' 'ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם', ש'בונה ירושלים ה" (תהלים קמ"ז, ב'), ובמה בונה אותה, בימינו, ע"י הימים שלנו, שבכל יום כשאדם עובד אותו ית', הכל לפי מעשיו בונה את ירושלים וביהמ"ק, יש בונה ביום אחד שורה שלימה ויש מניח למשל לבינה אחת, כן בונה האדם מישראל שעובד ד' בכל יום, עד שיהי' נבנה בשלימות ב"ב, וכן שמעתי מהרב הקדוש מו"ה אלימלך זצ"ל, שכשעשה עליית נשמה, ראה שנושאים את כלי הביהמ"ק ואמרו לו שהם אותם הכלים שהוציא הוא מהגלות, ופ"א אמר שנפל בית טומאה אחד בצורה גדולה מאוד, ובכל יום עולים אלפי אלפים בעלי מלאכות בנאים לבנות החומה, אבל יש לי שומר טוב, שכשהרב מו"ה יעקב יצחק מלאהנצהוט מתפלל תפילת י"ח מתפילת מנחה, מפיל כל מה שבונים, והבנתי דבריו הקדושים שמפיל זה ע"י תפילתו, ובונה חומות ירושלים, לפי ערך זה מפיל מהבית הזה של טומאה, כי כשזה קם זה נופל"…

לא זזה שכינה ממנו

ה'כותל המערבי' היה אחד מקירותיו הגה"ק רבי עקיבא יוסף שלעזינגר זצוק"ל, שהיה מגדולי חושקי הגאולה, ומאוד היה ממצפים אליה. בקרבתו שהה הרבה.

תשוקתו אל נחמת ציון לא ידעה שובע. בלילות נטולי ירח היה רבי עקיבא יוסף יוצא את חומותיה העתיקות של ירושלים, מקיף את ההרים הסובבים לה וכולו אחוז שכרון כיסופי הגאולה. היה מפזם בשירי גאולה וציפייה.

פעם נשאל כ"ק מרן אדמו"ר בעל שפע חיים מצאנז, מהיכן נובעת תשוקתו הגדולה לאהבת ציון וארץ הקודש? הוציא הרבי ממגירת שולחנו את הספר 'מחזירי עטרה ליושנה', בו רשם עלי גוויליו רבי עקיבא יוסף את הפרטים להגשמת חזונו הגדול. התבטא הרבי מצאנז: "לספר קטן הכמות הזה ולמחברו, היתה השפעה עצומה עלי. הדברים הרשומים עלי יריעות הספר, הם הם שהביאו אותי לתשוקה עצומה לארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה. הלוואי והיו שומעים לקולו של רבי עקיבא יוסף" – המשיך הרבי מצאנז בביאורו –  "או אז היתה כל תמונת עולם היהודי שונה לחלוטין. בשל ציפייתו לשוב ה' לציון קבע רבי עקיבא יוסף את משכן ביתו ממש צמוד לכותל המערבי.

בכל יום שיבוא

לא רק צדיקי הדורות השתוקקו כל ימיהם עלי חלד לביאת המשיח, אלא בכל דור ודור היו בני עלייה, יהודים ישישים שהשתוקקו בכל לבם ומאודם לימות המשיח. היו עיניהם כלות לתשועת הבורא, ולביאת המשיח.

מבני העליה בירושלים של מעלה בדורות קדומים, היה הגה"צ רבי שמואל הלל שינקר. הדביקות בקונו והפרישות כמו קימת חצות, טבילות ותעניות – היו חלק מסדר יומו ומהווי חייו. כל הנקלע במחיצתו נסחף אחר אמונתו, כי הנה המשיח כבר בא ומזומן הוא בכל רגע.

מסופר כי באחת מן השנים נפטר עליו בנו ר' מנדל. ר' שמואל הזקן היה כבר חלש, אך אמונתו כצור ברזל, כי יום תחיית המתים כבר בא. ביום ט' אייר היה זה כאשר נסתלק בנו, כשהוא אך בן ארבעים ושש. ר' שמואל לא הוריד דמעה אחת, כאשר בביטחון הוא מלא ורגיל תמיד על לשונו: "הנה הוא, הנה הוא, משיח!!". בגודל אמונתו, לא היתה שיחה ששוחחת עמו ולא הזכיר את משיח העומד לבוא עתה ממש.

"אחכה 'בכל יום' שיבוא, לא שייך לומר בימינו" – היה מתבטא רבי שמואל – "אלא בכל 'רגע' שיבוא!". כך באמונה חושית של ממש, ציפה והאמין כי בוא יבוא ברינה. אנשי ירושלים היו מתבטאים בפליאה: "אם יש מי שמצפה לישועה באמת, הרי הוא רק ר' שמואל שיינקר!".

עיר ציון תמלא

שמו של החסיד הנודע רבי מנדל גפנר זצ"ל, יצא לתהילה בקרב עם סגולה, כחד מצדיקי קמאי המקדש שמו יתברך ברבים.

מטרה אחת ויחידה הייתה בעולמו הקדוש: לתקן עולם במלכות הבורא ולביאת המשיח. "רצוני לקיים 'ציפית לישועה' במחשבה, בדיבור ובמעשה". מי שזוכה היה לשהות בקרבתו, חש את ציפיותיו התמידיות לגאולה הקרובה. היה מחדיר אמונה וביטחון לכל סובביו כי הנה משיח מגיע.

מעשה היה, ובערב שבת נמצא כי ה'קפטן' של רבי מענדל נקרע. הציעה לו זוגתו הצדקנית מרת מירל ללבוש בשבת זו את ה'קפטן של משיח', ובשבוע הבא יקנו קפטן חדש לכבוד שבת. נענה ר' מענדל ואומר: "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, אחכה בכל יום, ובאיזה קפטן אקבל את פניו היום?!". לא אבה ר' מענדל לגעת בבגדים, והם נשארו חדשים ונקיים, מוכנים לרגע הנכסף.

את מאורעות הזמן היה מבאר לתלמידיו ולמקושריו תמיד, לאור אמרות החכמים על הזמן של עקבתא דמשיחא. היה זה כשהסתלק בחייו אחד מצדיקי הדור. הוא היה אומר שכשם שבהכנסת ס"ת חדש לארון הקודש, נוהגים לצאת לקראתו עם כל ספרי התורה, כמו כן עתה לקראת בוא יום ביאת המשיח – יוצאים כל ספרי התורה לקבל את ביאתו…

רעיון יפה היה מוסר רבי מענדל בשיחותיו, בו הוכיח נמרצות כי בדורנו נזכה לביאת המשיח. שכן בתפילת 'ריבון העולמים' הנאמרת מידי מוצאי שבת, מזכירים את הבקשה לפתיחת "שערי תשועה" לאחר "שערי תשובה", והרי זה רמז עבורנו, שהנה המשיח כבר מתקרב לגאלנו גאולת עולם, בראותו שישנה התעוררות כה  גדולה לחזרה בתשובה.

אף אני בכאבי

בסוף ימיו אשר חי בעלמא הדין, שכב הגה"ק ה'מנחת אלעזר' זי"ע על מיטת חוליו בבית החולים בפעסט, ולמרות תשישותו ויסוריו, לא מנע את עצמו מעבודת התפילה, כדרכו, בקול חזק ובהתלהבות עצומה, כאשר זכינו לראות בעיננו ולשמוע באזננו.

באחת הפעמים בעמדו לפני ה' בתפילה, נכנס הרופא ראש המחלקה, ואמר שהקולות היוצאים מחדר הרב, מפריעים לשאר החולים הנמצאים במחלקה, שחלקם חולים מסוכנים.

ענה הגה"ק שאכן ישתדל להנמיך את קולו בתפילה.

אך למחרת בהגיע זמן התפילה, לא עמד לו כוחו לחסום את פיו, והתפלל אף הפעם בלבת אש קודש ובקול גדול.

שוב הופיע הרופא, ואמר שישנו במחלקה חולה אנוש ,הסובל על רגליו וכאביו גדולים, וקולות התפילה טורדים את מנוחתו, ומסבים לו צער. פרץ המונקאטשער רב בבכי, והשיב לרופא מתוך נהמת ליבו: "מיר טוהט אויך וויי, מיר טוהט וויי פארוואס שכינתא בגלותא! פאר וואס משיח קומט נאך נישט! וועגן דעם שריי איך!!" [גם לי כואב, לי כואב מדוע השכינה עודנה בגלות! מדוע אין בן דוד בא! על זאת אני זועק!]. (הגה"צ יצחק שלמה אונגר זצ"ל אב"ד חוג חת"ס ב"ב 'רשומים בשמך' חלק א– עמ' שפד).

בבכי ובתחנונים

מספר היה הגה"צ יצחק שלמה אונגר זצ"ל, אב"ד חוג חת"ס ב"ב: "בחרדת קודש הנני מזכיר את אשר חזיתי בעיני, בשהותי אז בצל הגה"ק מצאנז-קלויזנבורג זי"ע, את עבודת התפילה הנפלאה שלו בעוז ותעצומות ובמסירות נפש, ונגד עיני עדיין עומדת דמותו הטהורה בהיותו מוטל על הארץ בפישוט ידים ורגלים, וממרר בבכי ובתחנונים 'מתי תמלוך בציון בקרוב בימינו…'".

ועיר האלוקים מושפלת

באחת הפעמים כששהה כ"ק מרן אדמו"ר מפאפא ה'ויחי יוסף' זי"ע בארה"ק, שבת את אחת השבתות בעיר הקודש טבריה, ובפניא דמעלי שבתא, בעברו לפני התיבה לתפילת מנחה, התפלל תפילתו בדביקות ובהשתפכות הנפש כדרכו בקודש.

כשהגיע לברכת "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", הושפלה קומתו באחת. הרכין ראשו על גבי העמוד, כשהוא גועה ומתייפח בבכי קורע לב, ועיניו תזלנה דמעות כנחל מאין הפוגות, בלי יכולת לכלוא את המיית רגשותיו הגואים בתוכו, ופורצים כמים רבים אדירים משברי ים, לאורך זמן רב. כל האנשים הנמצאים אותה שעה נוראת-הוד בהיכל ביהמ"ד, נחרדו ונתחלחלו מאד, וסמר בשרם לשמע אנחותיו וגניחותיו, שמוססו את הנפשות והפשירו את הלבבות.

לשליחת תגובות לכותב הטור, הרה"ג שמואל צבי גנץ שליט"א, כתבו ל: [email protected]