מעשה שאירע בשבת שעברה ושמעתיו מבעל המעשה: אברך כולל מתמיד וטוב התרגש, כמו כולנו, מסיומי הש"ס שערכו רבבות יהודים במסגרת ה'דף היומי' בחודש טבת אשתקד. הוא רצה ללמוד גם כן דף גמרא ליום, אך היו לו סדרי לימוד קבועים בכולל, כשהוא מקיף סוגיות בעיון, עם הראשונים והאחרונים. בסדר שלישי ורביעי לומד הוא בכולל הלכה וכובש חלקי טור ושולחן ערוך. כיצד יכניס לימוד של דף גמרא נוסף בסדר יומו הצפוף?
החליט האברך שאת כל דפי ה'דף היומי' של השבוע, הוא ילמד בשבת. ואכן, כך עשה. הוא התיישב אחרי הסעודות בשבת, השתדל לנצל כל רגע פנוי בשבתות, התאמץ מאד מאד והספיק את כל 7 דפי השבוע עד מוצ"ש.
במסכתות ברכות ושבת הוא הדביק נפלא את הקצב ואף היו לו 'רזרבות' של דפים. אלו מסכתות שלמד פעמים רבות והיה לו קל ללמוד אותם. ואז הגיעה מסכת עירובין, והקושי היה גדול. היו שבתות של ראש השנה וסוכות. ובכלל, עירובין צריכה הרבה ישוב הדעת, הכרה חשבונאית-הנדסית. האברך ישב בכל שבת שעות על גבי שעות, עיין כל הזמן בספרי ציורים וטבלאות של 'מאורות הדף היומי', השתמש בחומרי עזר שונים, אך הוא לא אמר נואש. דף הצטרף לדף ולבסוף הודיע בחגיגיות למשפחתו: "מגיע לי מזל טוב! בשבת הקרובה נעשה 'סיום' על עירובין!".
ביום שישי רכש האברך ממתקים ל'סיום'. בליל שבת, בסיום הסעודה, סיים את המסכת ברוב תרועה והוציא את הממתקים שהחביא ב'ארון חשמל' לכבוד ה'סיום'. ואז הוציאה רעייתו עוגה ענקית ומפוארת "לכבוד הסיום" ועוד ערימת ממתקים משלה. הבן מהישיבה קטנה הלך לחדרו ושלף מארון הבגדים שקית מלאה בממתקים שקנה בעצמו. ורגע, גם הבת מהסמינר הלכה לחדרה והביאה תופינים וממתקים שהכינה וקנתה.
"מה קרה הפעם?" שאל האברך המופתע.
"ראינו שכל כך השקעת. כל כך התאמצת. אז צריך לשמוח".
"ראיתי איך אתה יושב בשעות מאוחרות בליל שבת. לפעמים נרדמת מרוב עייפות. ואז שוב פעם התעוררת והתחלת לקרוא את הגמרא בקול גדול, כדי שלא תירדם שוב. אז לקחתי את הכסף שקיבלתי מדמי כיס ומכל מיני מבחנים על בקיאות, וקניתי משהו, כדי להשתתף בעצמי ב'סיום' ולשמוח איתך", אמר בנו הצעיר…
**
ב'קובץ המועדים' של 'מכון ירושלים' הובא כתב ידו של רבי יצחק סגי-נהור, בנו של רבינו הראב"ד ז"ל, השואל שאם נאמר בגמרא (שבת כג, ב) ש"הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים", אם כן מדוע אין לכולם בנים תלמידי חכמים, והרי כולם זהירים בהדלקת נר שבת ונר חנוכה?
הגאון בעל שו"ת שבות יעקב, בספרו עיון יעקב שואל גם הוא שאלה זו, מדוע לא כולם זוכים לבנים תלמידי חכמים, כאשר כולנו מדקדקים בהדלקת נר שבת ונר חנוכה, והוא מייסד יסוד חינוכי נפלא, ואלו דבריו: "ואי לא דמסתפינא הייתי אומר, דקאי הרגיל בנר כדי שבני ביתו יכולים ללמוד בלילה אצל הנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים".
כוונת דבריו הם ש'הרגיל בנר' היינו שהאדם רגיל להדליק נרות בביתו ולעסוק בתורה למול הנרות, ולאפשר גם לבני ביתו ללמוד תורה לאור הנרות ללא הפרעה. כשהאב נותן דוגמה אישית של חשקת התורה והתמדתה ומפזר ממון לצורך קניית נרות , שיאירו בבית כדי שהוא ובניו ילמדו תורה, זוכה הוא שבניו רואים שהתורה הקדושה חשובה לו מכל והם עצמם גדלים לתלמידי חכמים. יתכן שזוהי גם כן כוונת המאירי, שכתב שדוקא אלו שמקיימים מצוות בדרך של חיבוב מצוה, זוכים לבנים תלמידי חכמים, כי הם מראים במעשיהם דוגמה אישית נפלאה לבניהם, מה חשוב להם בחיים ומה הם מחבבים באמת. הבנים רואים, קולטים ומיישמים הלכה למעשה.
כולם מדברים גבוהה גבוהה, אבל לא בדיבורים בלבד מחדירים את התורה ושמחת המצוות בלב הילד, אלא בעיקר על ידי מעשים והתנהגות אישית. הדוגמה האישית היא הרבי והר"מ הטובים ביותר. אם אבא מדבר על חשקת התורה והוא עצמו לא חושק בה. אם הר"מ מדבר על התמדה ורציפות התורה והוא עצמו עסוק באלף ואחד עניינים בכל ההפסקות או ב'סדרים', הוא לא יצליח להחדיר את כל הדיבורים הגבוהים והמאד חשובים על התמדת וחשקת התורה.
מספר הגאון רבי שמעון גלאי שליט"א: "כשהייתי ילד כבן תשע, אבא רצה פעם ללמוד אתנו, אבל בבית לא היה מקום ללמוד ביישוב הדעת וגם לא היו מספיק ספרים, אז הוא לקח אותנו לבית הכנסת בצהרי יום חול. כשהגענו לבית הכנסת גילינו שהדלת נעולה.
"מה עושה ילד בן תשע כשהוא מגלה שאי אפשר ללמוד? שש ושמח… אבל אבא לא אמר לנו כלום, הוא פשוט התחיל להקיף את בית המדרש ומצא חלון אחד שנשאר פתוח. בלי אומר ודברים הוא השתחל מהחלון וקפץ פנימה, כשאנחנו באים כמובן אחריו. מה נצרב לנו בזיכרון מהמעשה הקטנטן הזה, שלקח כמה שניות בסך הכל? שאבא קופץ מהחלון כדי ללמוד תורה!".
*
ביום חמישי שעבר ציינו כולנו בגעגוע עמוק את יום זכרונו השלישי של רבינו מרן בעל איילת השחר זיע"א. אם אנו חפצים בדוגמה מעשית כיצד הדוגמה האישית של המחנך משפיעה על תלמידיו לבלי הכר, נוכל לקחתה מהסיפור הבא:
אחד מתלמידי מרן זצוק"ל בכפר סבא, שלימים הפך בעצמו למחנך דגול, שאל פעם את תלמידיו: "אם לא הייתי מסתכל ומשגיח עליכם, כיצד הייתם נוהגים?", והשיבו: "היינו נמלטים ומשתמטים מהשיעור ובורחים לכל עבר". אמר להם המחנך: "כשלמדנו בישיבת כפר סבא היינו שובבים לא פחות מכם, ובכל זאת לא העזנו לזוז ממקומנו, אף שידענו שאם נצא מרן לא יחוש בכך, משום שהיה נוהג להסתכל על הגמרא ולא על התלמידים. ומדוע? כי הוא היה דוגמה נוראת הוד.
"מידי ליל שישי, כאשר היינו מסיימים את ה'משמר' בלימוד, היינו צועדים בלאט בשעה שלוש בלילה לעבר צריפו של מרן הגראי"ל, שהיה גם הוא, כביתו ברחוב חזו"א, צנוע וסגפני, החצר שסביבו היתה זרועה קוצים ודרדרים, והיינו מפלסים דרך בין הקוצים בשקט כדי להביט בו. כשהיינו מגיעים לחלון הייתה דמותו של מרן הגראי"ל נשקפת, רכונה על שולחן מלא ספרים, מוחו מרוכז, שקט מתוח שרר בחדר, ומרן פותח ספר זה ומעיין בספר אחר, כולו אחוז שרעפים
"המחזה הקבוע החדיר בנו יראת רוממות גדולה מדמותו הקדושה כמחנך. הוא היה נראה לנו כאיש אלוקים, נחבא אל הכלים, שעובד את קונו ועמל בתורתו באיזה צריף בכפר סבא. לכן הוא לא נדרש לשמור עלינו והיינו סרים למרותו גם אם לא היה משגיח עלינו. זוהי כוחה הכביר של דוגמה אישית".
חנוכה הם ימים מיוחדים להנחלת דוגמה אישית שלנו, ההורים. לשמוח באמת בשמחת המצווה. לדקדק באמת בכל פרטי ההלכות וללמוד, בבית עצמו, בכל ימי ה'יומי דפגרא' שבימים אלו. אי אפשר לרמות את הילדים בהצגות שמן השפה ולחוץ. הילדים מבחינים באמת האם חשוב לאבא מנת הלאטקעס' או הסוגיא בה הוא עסוק כעת, היציאה החוצה ל'איזה מקום' או הדלקת נרות החנוכה מתוך דקדוק ומתוך שמחה מתפרצת על כי "לעשות רצונך, אלוקי, חפצתי"…
2/362