רבים רבים נגשים ומבקשים סיפורי 'מופתים' עליו. מיד אני נזכר בסיפור שהיה חביב, עליו שהרבי משינאווא אמר על אביו ה'דברי חיים', שיותר מהסיפורים על המופתים שהיו, יכול לספר על סיפורי מופתים שאנשים ממציאים ולא קרו.
אמנם היו והיו 'מופתים' שראינו בעינינו. לדוגמא אותו מופת שנראה לעיני עם רב, ואני בתוכם, בליל פורים שנת תשנ"ט, כאשר היה חתול שניסה להיכנס כל הזמן לביתו הישן, בקומת קרקע שברח' נעמי 4, ולא נתנו לו להיכנס. גירשוהו והוא חזר שוב ושוב. שאלו את סבא מה לעשות, עד שאמר באיזשהו שלב שיניחוהו להיכנס. נכנס החתול בסערה לתוך המון האנשים שהתכנסו בסלון הפנימי, הלך מתחת השולחן עד למרגלותיו של סבא ועמד שם. ואז אמר סבא לכל הציבור שיקראו אתו אחד מפרקי 'למנצח' שבתהילים, וכשסיימו אמרו כולם "מחול לך!", ובפתע פתאום נסתלק החתול החוצה. היו שהעידו שמיד אח"כ נדרס בכביש הסמוך לבית. כל זה היה לעיני עשרות רבות של אנשים.
עד כאן כדי להשביע רצון האנשים הדורשים מופתים, אך במשפחה תמיד ידעו מהו המופת הגדול, וזכורני איך לפני שנים רבות בא אחד ודיבר על מופתי הרב, וענה לו אחד מהנכדים הדרדקים: "אצלנו המופת הגדול זה לימוד תורה של הרב!". כמה שיבחו אז במשפחה את דבריו. כי כך הייתה ההרגשה תמיד, ותמיד ראינו את המשקלות שסבא נתן לכל דבר, מה חשוב ממה [וכמה פעמים יצא לשמוע מסבא את תגובת אביו הגרצ"י, כשסבא חזר בבחרותו מהישיבה בבני ברק, וסיפר 'מופתים' מהחזון איש, אחרי שניים שלושה מופתים עצרו אביו ואמר: "אני אגיד מהו המופת הגדול של החזו"א, יותר מכל המופתים! המופת הגדול הוא, שהוא יגע בכל התורה וניתן לדבר איתו בכל סדרי הש"ס!"]. בכל מקום יש לו מה להוסיף ולהאיר, ובאמת אני נזכר במה שאמר על עצמו אחד החכמים, שבילדותו חשב שעיקר העבודה והמעלה זו יראת שמיים, אחר כך חשב שעיקר העבודה זה לימוד תורה, וכשהתבגר עוד יותר הבין שהעיקר הן מידות טובות. וידוע שרבי ישראל סלנטר אמר, שיותר קשה לשבור מידה אחת מללמוד את כל הש"ס. אני חשב שבמבט של בגרות, אפשר לומר על סבא שהיה בבחינת 'מופת הדור' במה שהיה אוהבו. המידות טובות המופלאות, האהבה העצומה לכל בריה, ענוותן, שפל ברך ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. זהו המופת הגדול של סבא!
סבא היה מספר את הסיפור על הדיבוק שהיה בימי הגאון מוילנא, ששאלו אותו מי הנסתרים שבדור, ומנה את הגאון כמדומני במספר שש. וכששאלוהו "הרי הוא גלוי ומפורסם", ענה הדיבוק: "כל מה שמפורסם זה רק אפס קצהו". על דרך זה ניגשו אלי כמה אנשים ואמרו, שסבא הייתה לו בחינה של 'נסתר בתורתו' (אשר הייתה מבהילה ביותר, ודי לשמוע את שרי התורה שבדור, איך התבטאו על תורתו), ונגלה באהבתו את הבריות. אמרתי: "לא! אתם טועים! הוא היה נסתר גם באהבת הבריות, כי אם ייתן איש כל הון שבעולם באהבה, שאהב רבי יעקב אדלשטיין את התורה, בוז יבוזו לו!". ואת כל זה הוא הקריב הרבה פעמים למען הבריות, שלא יכלו להבחין בסבלנותו המרובה כמה הוא מוותר. וכמו שאמר בפורים שנה אחת, לאחר שישב לברך את העם מערב עד בוקר, שממש היה לו חשק לנסוע לפורים למושב נידח, ולהסתגר שם באיזה ביהמ"ד. וכמו שיצא לשמוע ממנו כמה פעמים שבשביל העולם הזה (ועוה"ז דידיה היינו תורה), הוא היה מעדיף להיות בבני ברק כל הזמן בין הלומדים.
וכמה ניתן להאריך על אהבת לימוד תורה ואהבת הבריות שהלכו אצלו יחד, אך לעיתים היו כמו אויבות זו לזו, כשלרוב יצאה אהבת הבריות וידה על העליונה. איך אפשר לשכוח את כל סעודות שבת וחג, כשסבא יושב מוקף בבני משפחה ואורחים לרוב, ובחביבותו המופלגת אוכל סעודתו, ומתבלה בדברי תורה הערבים לכל אוזן עם סיפורים מאוצרו הבלום, והכל יושבים ונהנים ושלווים (כבר היו הרבה ששאלו, מהו הסוד שיושבים צפופים שמונים אנשים בליל הסדר, וכולם שמחים ורגועים? ואנחנו ידענו שהכל הולך אחר הראש – ראש המשפחה, וממנו לכל האיברים), והוא מקפיד להודות להני נשי דזכיין בעריכת הסעודה ומאכליה, ונדמה לכל כאילו אין סוף לסעודה, אין לחץ ואין זירוז. ומיד לאחר ברכת המזון, כאשר נסתיימה מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בהידור, קמה צרתה וגם ניצבה, והוא חזר לתלמודו מיד לש"ס האהוב עליו, ומצדיו יהום הסער, אנשים נשים וטף משוחחים בקול גדול, קול בכי תינוק עם קול שחוק נער, רהיטים זזים מהכא להתם, והוא בעולם משל עצמו, שקוע בגמ' שעל הסטנדר.
נזכר אני פעם שזכיתי לישב לידו וללמוד, ובכחצות הלילה אני שומע דפיקות וצלצולים מהדלת האחורית. הלכתי לפתוח, היו שם כמה בנות שאמרו לי שהן הגיעו לקבלת קהל של הרב (שגם היא הייתה למעלה מהזמן, כידוע לכולם, עד השנה האחרונה ממש), אמרתי להן: "קבלת הקהל היא מחר ולא היום", אמרו לי: "מה נעשה? הגענו במיוחד מירושלים!". הלכתי לשאול את הסבא, והוא אמר ש'למד' להגיד גם 'לא' לאנשים (ניתן ללמוד טובא בלמידה זו ואכ"מ), "תגיד להן שאני באמצע שיעור ושאי אפשר!". אני ב'רחמי' אמרתי לו: "אבל הן הגיעו מירושלים במיוחד!", אז הוא נכנע לבקשתי ואמר לי: "תגיד להן שייכנסו, אבל שיהיה בעמידה ולשתי דקות!". ואז ראיתי כמה היה הסבא 'חכם הרואה את הנולד' ובהכירו את טבעו, כנראה ידע שאצלו בפועל לא שייך שתי דקות, ובסוף התארכו הדברים בעמידה לכחצי שעה, ואולי יותר (וכפי שזכור לי לא היו אלו ענינים שב'פיקוח נפש', אך בכל צרתם לו צר כבפיקו"נ). אז אמר לי: "עכשיו כבר מאוחר, ואי אפשר להמשיך ללמוד יחד". כמה לקח למדתי אז, כי הלא אני ידעתי, שאם היה נשאר עם התורה אהובתו, גם אם הייתה עוברת שעה ויותר, הייתי זוכה עדיין ליהנות מזיו תורתו. אך ברגע שנכנסה 'אהבת הבריות' וגבתה את חובה, אני יצאתי נקי לצערי.
ר' אליהו לופיאן הוסיף למימרה המפורסמת הנ"ל של ר' ישראל, שר' איצלה בלאזר העיד, שבשביל ר' ישראל לשבור מידה רעה היה דומה לשתיית כוס מים. ואנחנו הקטנים לא יודעים להעיד על הסבא בניסתרותו הרבה, אמנם לעין בשר פשוטה, לאינשי דעלמא, היה נראה בסבלנותו לכל, כשותה מים לצמאו, עד כדי שאנשים יצאו בתחושה שהם גורמים לו הנאה בשיחתם ובנוכחותם. ולכשתימצי לומר, באמת באהבתו העצומה, גרמו לו נחת רוח בהנאתם.
(מתוך עלון 'גאון יעקב' כ"ט שבט התשע"ז)
1/483