שח הרה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א: בכל שנה משתדלים אנו להתדבק בהארת ה'חירות עולם' של ר' פנחס… אשר על אף ששמו האמיתי אינו כן, כי מחמת כבוד המשפחה לא נזכיר את שמו האמיתי, ונספרנו באופן שסיפרו זאת בעלי המעשה. ואף שאי אפשר לדייק בפרטים הקטנים של המעשה, כי כמה פעמים כשסיפרו זאת היו שינויים קטנים מחמת השנים הרבות שחלפו כבר מהמעשה, אך העיקר הוא עצם המעשה ולא הפרטים הצדדיים. והמעשה הזה הוא לימוד נצחי ויסוד עצום לכל איש ישראל. כי כל תנועה של כל יהודי, וכל שכן של גברא רבה, לימוד הוא לכל אחד מכלל ישראל.
וגופא דעובדא הכי הוי: ר' פנחס היה מבני העליה דירושלים של מעלה, כפי שהזקנים עוד זוכרים אותו. אך יחד עם זאת, היה ר' פנחס בעל יסורים גדול, אשר אי אפשר להאריך בתיאור יסוריו, כי מי שזוכר זוכר, ומי שלא זוכר, אי אפשר לתאר לפניו אף לא אפס קצהו מיסוריו של ר' פנחס, ר"ל. דירתו היתה במרתף בירושלים, והרבנית שלו, אף שהיתה צדקת גדולה מאד, היו תקופות גדולות שלא היתה בבריאות הנפש לגמרי, וכל ביתו היה מלא סמרטוטים וגרוטאות שהרבנית קיבצה במשך עשרות שנים.
שנה אחת, בערך בשנת תשמ"ג, באמצע החורף, חשבו שני בחורים שהסתופפו בצלו של ר' פנחס – שר' פנחס נמצא כבר לעת זקנה, וכל ימיו לא זכה למה שנקרא 'חירות חיצונית', עם כל הגרוטאות שבמרתפו, וכל הצורה של מרתפו היתה זכר למרור אך לא זכר לחירות, והחליטו שינסו ככל יכולתם שלקראת פסח יהיה לר' פנחס אף החירות החיצונית דפסח.
ואכן, הבחורים עבדו הרבה זמן, הן לסבב בין הרופאים להשיג רפואות חזקות לרבנית, שתהא במשך היום טוב דפסח במצב של בריאות, והן לרוקן את המרתף מכל הגרוטאות שהיו בו. עד שלאחר הרבה שבועות של עבודה גדולה, נראה המרתף עם שולחן הסדר ראוי ומוכן לזמן חירותנו. בפרוס ליל התקדש חג, הלכו יחד עם ר' פנחס לבית המדרש, ושם ערך ר' פנחס מעריב מרומם מאד, וההלל היה גן עדן ממש – כדרכו בקודש.
בחוזרם הביתה, הבחינו שני הבחורים מבעד לחלונות הקטנים שהיו במרתפו לעבר הרחוב, שהמרתף חשוך הוא, ובהכנסם למרתף נתברר שהרפואות לא עבדו… המצב במרתף עלה על המצב שמסופר בכגון דא אצל צדיקים אחרים… כי אצל צדיקים אחרים היה רק דף השולחן על הארץ, או רק המפה על הארץ, ואילו במרתפו של ר' פנחס היה "עליונים למטה ותחתונים למעלה" – השולחן היה הפוך לגמרי, כאשר דף השולחן נתון כלפי מטה וד' רגלי השולחן נתונים כלפי מעלה, וכל המרתף היה מלא קנקנים שבורים, יין שפוך, וכוסות ומצות שבורות, עד שכל המרתף היה רפש גדול של 'מאשפות ירים אביון'. ובנוסף לכל החורבן הגדול ששרר בבית, נתווסף אף הזכר לברד, ב"קולות וברקים" – "ואש מתלקחת בתוך הברד", של צעקות וטענות מהרבנית, כיון שהרפואות לא עזרו.
שני הבחורים הנ"ל היו שבורים מאד ברוחם, הם עבדו קשה כל כך שתהיה חירות חיצונית לר' פנחס, ועתה המצב הרבה יותר קשה משאר השנים, אשר מעולם לא היה לר' פנחס "סדר" נורא כל כך.
אך בשעה שהדליקו הנרות והואר הבית [שבאותה שנה חל יום טוב ראשון של פסח בחול], ראו שפניו של ר' פנחס מאירות באור יקרות, אשר כמה שהאירו פניו בשעת ההלל בבית המדרש – האירו עתה פניו באופן של "שבעתיים כאור החמה", כנודע מחז"ל גודל הארת פני האדם בשעת התגברות על נסיון.
ר' פנחס נעמד אצל השולחן, ופתח ואמר במתק לשונו: "הנה כל יהודי רוצה סדר מרומם, אך כאשר מתבוננים מה נקרא סדר מרומם, מדמים לפעמים דמיונות, שסדר מרומם הוא – שכאשר חוזרים מבית המדרש אחר הלל מרומם, אזי בנוסף לפמליא של מעלה ונשמות הצדיקים המגיעות ל'סדר', ישנה גם כן מפה לבנה על שולחן ארוך, אשר מצידו האחד יושבים 'בניך כשתילי זיתים', בנים תלמידי חכמים, ומצידו השני יושבים חתנין רבנן, וסביבות השולחן יושבים כל הנכדים הקדושים [וכאשר רבי פנחס אמר דברים אלו, קיים בעצמו – "ונשלמה פרים שפתינו", שכן ר' פנחס לא השאיר אחריו זרע של קיימא].
"ומיד בבואו לביתו, פותחים כל הנכדים לומר 'קדש' בנוסח הקדוש והמתוק כדורות הקודמים, ומיד מביאים קיטל לבן ממש ככהן גדול, ולובש אותו עד שמרגיש בעצמו כנמצא לפני ולפנים, ופותח לומר קידוש כאשר כולם שותקים עד שבגמרו כולם עונים יחדיו 'אמן'. וזה ממש מצב מרומם.
"וכך ממשיך את כל הסימנים, בדיוק כפי שכתוב בהגדה, עם כל הצדיקים הגדולים והקטנים, עד שבאומרו 'לשנה הבאה בירושלים' מרגיש הוא גילוי שכינה ממש, כי הוא באמת יהודי בן עליה עם בנים ונכדים בני עליה, והיה אכן סדר מרומם אמיתי, עם כלים נאים ברוחניות ובגשמיות".
וכאן התחיל ר' פנחס לבעור ולהתלהט באש קודש: "אכן זה באמת סדר מרומם מאד, אבל, וכי זאת היא חירות?! – הן יהודי זה משועבד לקיטל, לבנים, לנכדים, ל'קדש', לכלים נאים, לשולחן, לכסאות, למצות, ליין, ועוד רשימה ארוכה של שעבודים!
"אך כאשר המצב הוא שהגיע ל'סדר' – בלי בנים, ובלי חתנים, ובלי נכדים, ובלי קיטל, ובלי מפה, ובלי שולחן, ובלי כסא, בלי מצה, ובלי מרור, ובלי ובלי ובלי… ועם כל זאת מתחזקים עם בהירות החירות עולם, שאין אנו משועבדים לכלום אלא בכל מצב ומצב מתבטלים להשם יתברך בתכלית הביטול להיות בבחינת 'עבד השם', 'חדאין בפורקני", 'משכני אחריך', 'ידיד נפש', 'הביאני המלך חדריו' – חדר לפנים מחדר, 'אחריך נרוצה', 'לכתך אחרי' – וכפי שהיה צועק בעל ה'תניא' זי"ע כשהיה נכנס למצב של דביקות: 'מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ' – אבינו שבשמים, אין אנו צריכים כלום, לא שמים ולא ארץ, רק אותך לבדך.
"וזאת היא הארת המצה, כי המצה אינה משועבדת לכלום ושום דבר אינו עושה עליה רושם. ואת זאת מאיר הארת ה'חירות עולם', לא להיות משועבד לשום ענין, רק להיות תמיד בתכלית ההתבטלות להשם יתברך".
ובכלות ר' פנחס לדבר את דבריו, סידרו שם את ה'סדר', והיה 'סדר' נפלא.
(נאמר בשל"ס פר' צו שבת הגדול תשע"ח, נדפס בקונטרס 'מאמרי חיזוק' גליון קיג עמוד טז)