בלילה כמעט ולא עצמתי עין מהתרגשות לקראת המצווה, וברוב כיסופין השכמתי כארי באשמורת הבוקר, עם ראשוני ניצני אור. התכוננתי בדחילו ורחימו, וכמעט פצחתי בברכה נלהבת על נטילת לולב, אך לפתע הגיע לאוזני קול בכי אדיר מלא חרדה ואימה, ללא שהיות הנחתי את אתרוגי ורצתי חוצה לראות בשל מי הסער הגדול הזה

בית המדרש היה גדוש מתפללים, רועש וגועש מתוך ריגושי קודש עילאין של ברכת הלל ראשון של חג הסוכות, ההודיה השירה והזמרה פרצו גבולות, הלבבות מתמוגגים ומתרוממים לעילא ולעילא מכל ברכתא ושירתא, והנה עוד מעט יגביהו עוף עם ה'הודו' והנענועים…

לפתע מגלה ראש הקהל לחרדתו, כי היחיד בבית המדרש שאינו אוחז בידו את הד' מינים הוא הרב שליט"א, ה"ה הגה"ק רבי שמשון אהרן פולאנסקי זצללה"ה הרב מטעפליק זי"ע. הרב אינו מחזיק את האתרוג! מה זה היה לו, הן ידועה הייתה לכל גודל מידת פיזרונו למצווה יקרה זו, וכמובא בחיד"א (מורה באצבע סימן ט' אות רפ"ז) שלא יקמץ האדם בהוצאת אתרוג ולולב וסוכה יפים ומהודרים, ומפורסמת היתה חביבותו לאתרוג עד שבכל שנה, משקיע היה הרב טירחה יתירה וזמן רב בחיפוש אחר חיפוש, אחר אתרוג המהודר ביותר משובח ומפואר, וגדולה היא עבודת הנענועים שלו בקדושה וטהרה, אשר על כן תמה: אתרוגו איה?

הרי וודאי קנה הרב אתרוג! ותמיהתו כי גדלה שהלוא הוא היה עד לכך בעת שליווה בעצמו את הרב לשוק לקניית האתרוג, עקב אחריו ראה את עקשנותו לשיא ההדר, ואף ראה את חבילת השטרות טבין ותקילין שהחליפה ידיים בין הרב ומוכר האתרוגים, ואת שמחת הרב עת אחז את האתרוג והביאו אל ביתו, והנה עתה עומד הרב וג' מינים בלבד בידו, במקום לנענע עולמות, שואל ומבקש לנענע עם אתרוג של שכנו הקרוב למקומו, אתמהה.

מיד לאחר התפילה פנה הלה אל רבינו לתהות על פשר האתרוג הנעלם, ענה לו רבינו ואמר לו: "הסכת ושמע, הנה אמת נכון הדבר כי רכשתי אתרוג בדמים מרובים, וגם בנוסף יגעתי עבורו יגיעות רבות עד שמצאתי את שאהבה נפשי. בלילה כמעט ולא עצמתי עין מהתרגשות לקראת המצווה, וברוב כיסופין השכמתי כארי באשמורת הבוקר עם ראשוני ניצני אור. התכוננתי בדחילו ורחימו, וכמעט פצחתי בברכה נלהבת על נטילת לולב, אך לפתע הגיע לאוזני קול בכי אדיר מלא חרדה ואימה, ללא שהיות הנחתי את אתרוגי ורצתי חוצה לראות בשל מי הסער הגדול הזה, ועל מה מר יבכיון.

"הלכתי לפי שמע הקול, והגעתי לבית זנוח. בקצה החצר שם עמדו אשה אלמנה ובנה רועדים ובוכים בזעקות שוד שבר ופחד, כשאך ראו אותי בפתח ביתם גבר בכיים כפליים, ומתוך קטעי ההברות הסקתי את מה שקרה, האם היא אלמנה שנישאה בזיווג שני, בבוקר כשיצא הבעל מביתו לטבול במקווה, לקח בנה היתום מבעלה הראשון את האתרוג ושיחק עמו, והנה צרה צרורה, האתרוג נפל והפיטם נשבר, עתה כשיחזור האב ויראה מה עולל לו בנו חורגו – מרה תהיה תגובתו על הבן והאם כאחד, על כן זועקים המה הושענא.

הבנתי מיד את אשר לפני, וגם ידעתי שמדובר באדם גברא אלימא, לכן רצתי תיכף ומיד חזרה לביתי, לקחתי את האתרוג היקר ללבי עליו טרחתי כה רבות ועליו שילמתי ממיטב כספי במסינ"פ, והבאתי אותו בשמחה רבה ובטוב לבב לאותה אלמנה, באומרי לה: 'מהרי החליפי את האתרוגים, הניחי את האתרוג המהודר בקופסת האתרוג של בעלך, וכשיבוא חזרה מן המקווה לא יבחין באשר נעשה, ויברך על האתרוג שלי'. ואכן הבעל לא שת ליבו לשינוי האתרוג ושררה ורבתה בביתם השמחה.

"משום כך נשארתי ללא אתרוג", סיים אב"ד טעפליק. "את הברכה והנענועים יצאתי ידי חובתי עם אתרוג של אחד המתפללים, ולו בכדי להשכין שלום ולשמח יתום ואלמנה. עדיף היה לי להרנין לב אותה אישה אלמנה, מלהרנין את עצמי במצוות אתרוג כלבבי". נורא, במקום לנענע את אתרוגו לד' רוחות השמיים, העדיף לנענע את ד' רוחות השמים באתרוגו…
את הסיפור שמעתי ממחותני, נכדו ממלא מקומו הרה"צ רבי אלישע יונגרייז אב"ד טעפליק שליט"א, שהוסיף כי לכאורה הלוא יפלא שלפחות היה יכול להמתין לרגע, לברך על האתרוג שכבר אחזו בידו ורק לאחמ"כ למסור לה את אתרוגו, אך לא, מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, ברור ונהיר היה לו כי עדיף למנוע צערה ולו רגע אחד קודם, מאשר שיתהדר הוא במצווה על חשבון צערה – שאז אינו שווה מאומה. פשוט היה לו שכשצער הזולת על הכף אין שום מקום לחומרות ולהידורים.

יסוד גדול שמעינן מינה, מצוות האתרוג שציוותה תורה, היינו שיתהדר האתרוג בו ובעושה מצוותו – ולא שיתהדר האדם בה, וכדאיתא בספה"ק 'באר מים חיים' (ויקרא א ב) שעיקר מצוות האתרוג הוא שיפאר בה את קונו על ידי קיים מצוות 'פרי עץ הדר' אך לא שיפאר האדם את עצמו בה לעיני קהל ועדה, שכולם יראו ויסתכלו על אתרוגו הנאה כמנהג בעלי בתים חשובים, ע"כ, ועיי"ש באריכות. וכדאמרו אתרו"ג ר"ת: אל תבואנו רגל גאווה. אלא הצנע לכת עם מצוות אלוקיך, העדיף הרה"ק מטעפליק להיראות בבית המדרש בלא אתרוג כלל, אך בהצנע לכת קיים המצווה בהידור הגדול ביותר.

ודבר זו ללמד על הכלל כולו יצא, ולא רק במצוות אתרוג, אלא כל מעשה מצווה ומצווה יש למדוד ביישוב הדעת ובמאזני צדק, האם נכון עתה להדר בו בכל מיני הידורים או עדיפא להדר בו אם ייטיב עמה לאחרים. וכן אמרו להדיא בירושלמי (סוטה פ"ג ה"ד) אי זהו חסיד שוטה, ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילי אצילנו, ובעת שחלץ תפיליו טבע והוציא זה את נפשו. אותו חסיד שוטה העדיף 'להדר' את התפילין ואת מחיקת שמות הקודש שלא יתקלקלו במים, במקום לקפוץ יחד עמם לתוך המים, הלא אפ' להשכין שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמוחקים השם לתוך המים, הרי להציל נפש על אחת כמה וכמה. וכעין זה בבלי (שם כא:) עיי"ש.

וכן הוא בכל דבר, פעמים שהידור במעשי החסד יגבור עשרת מונים מהידור המצווה עצמו.

ובזה יש לבאר הא דאמרו חז"ל 'איזהו חסיד המתחסד עם קונו' היינו שעושה מעשי חסדים עם חפצי קונו – עם המצוות עצמן שנתן לו קונו, לו חסיד יקרא, היפך אותו חסיד שוטה המאבד עולמו בכדי להדר את עצמו.

ובעניין זה דרש הרה"ק הדברי חיים מצאנז זי"ע, דלכאורה תקשה, דהנה ב' פעמים מצינו בתורה 'איש' לא נודע מיהו, האחד ביוסף כשחיפש את אחיו דכתיב (בראשית לז טו) "וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש", והשני. אצל יעקב בעת שנותר לבדו בעבר הנהר (שם לב כה) "ויאבק איש עמו". והנה פירשו לנו רבותינו שהאיש ביוסף היה מלאך גבריאל, ואילו האיש ביעקב היה שרו של עשיו (עיין רש"י), ולכאורה מנא לן הא, הלוא בשניהם נאמר איש ומהיכי תייתי לחלק ביניהם.

אלא שמע מינה, הסיק הדברי חיים, כשיוסף תועה בדרך ניגש אליו 'איש' לסייע בעדו ולגמול עמו חסד – על כורחך שמלאך גבריאל הוא, אך ה'איש' הנאבק עם יעקב, והיה כאשר רק ביקש יעקב ממנו טובה לברכו נענה הלה ואומר שאינו יכול כיוון שממהר הוא לעשות מצווה לומר שירה, סימן מובהק הוא ששרו של עשיו הוא, נורא, הנמנע לסייע לזולת עבור המצוות שלו סימן מובהק הוא זה ששרו של עשיו הוא…

גומל חסדים טובים

עניין זה של הידור מצווה ע"י הטבה לזולת, מצאנו גם במשנה בריש פרק הישן: מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים ראיתם את טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה, לפיכך ישן הוא תחת המיטה.

ולכאורה צ"ב, מה ההתפארות שהיה לרבן גמליאל בטבי עבדו? איזה מעשה טוב עשה טבי שיש להתפעל הימנו ולהתגאות בו? הלוא מה שישן בסוכה מתחת למיטה – הוא מכיוון שפטור מן הסוכה וכראוי עשה, ולרעש מה זה עושה? ובכלל צ"ב למה אכן ישן תחת המיטה דייקא, והלוא קימ"ל (שו"ע או"ח ריש תר"מ ושם תקפט סעיף ו) שאם אמנם פטורים המה מדין ישיבת סוכה, אך יכולים לקבל עליהם לקיימם, וכיוון שרצה טבי לקיימו למה ישן מתחת המיטה ולא בסוכה?

אך בירושלמי (שם ב א) מבואר שהא שישן תחת המיטה, היה בכדי לא להדחיק את החכמים שישנו גם המה באותה סוכה, ורצה שיהיה להם מקום בריווח. א"כ לפי"ז הפשט הוא שהתפאר והתפעל רבן גמליאל מהא שהעדיף טבי את טובת הזולת מאשר טובת עצמו. העדיף לישון תחת המטה, מאשר לקיים המצווה אך על חשבון אחרים, ועל דא וודאי קא מתפעלנא. אכן יש בו שבח טיבות"א 'לא להיות צדיק על חשבון אחרים'.

כה גדולה היא מצוות החסד לזולת עד אשר בזכותה יפקון מן גלותא, וכדאיתא בספה"ק על הא שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו אישפוזי קדישא בצאתו מחרן (שם יב ב) "והיה ברכה" ופי' רש"י: יכול יהיו חותמין בכולן, ת"ל והיה ברכה – בך חותמין, היינו בך ובמידתך מידת החסד חותמין את הגלות המר הזה, בזכות מעשי החסד נחתום ונסיים את הגלות במהרה בימינו. רחמנא אדכר לן זכותה דאברהם רחימא

המצה שהחמיצה

טרחות ע"ג טרחות, הידורים ע"ג הידורים השקיע הרה"ק ר' משה לייב מסאסוב זי"ע בקמח שמורה למצוות המצווה. לאורך השנה עמל יגע ויזע, נסע למרחקים שמר ופיקח בעצמו, עד שהיה באמתחתו שק מלא קמח שמורה משעת קצירה, לכבוד חג הפסח לשם מצות מצווה.

בדרך שובו עצר ללינת ליל בפונדק דרכים של יהודי עני ואומלל, גם כאן לא הניח את השק לרגע, ושמר עליו מכל משמר. ויהי בחצי הלילה ותידר שנתו מעיניו, בניו הקטנים של בעל הפונדק העני הקדימו את ה'ליל שימורים' ולא נתנו מנוח, בכייתם גברה עד שמי רום וכוכביהם וירב שם תאניה ואניה. משהבין הרה"ק כי לא לריק המה בוכים, יצא לחוץ ושאל להם לפשר בכיים, ענו לו הילדים כי רעבים הם כיוון שלא הספיק בידו של אביהם העני להאכילם. ועתה כששכבו לישון גבר עליהם הרעב ולכן פרצו בבכי.

הרגיעם הרה"ק בנועם אמריו, ואמר להם כי הוא שליח להם מן השמים, ויש לו באמתחתו עבורם קמח משובח ונקי. במהרה רץ למסתור הקמח, הוציאו בשמחה וערבב אותו עם מים. קיים בהם 'לושו ועשו עוגות ולחמים' הגיש אותו בשמחה בפני האב, לאפות אותו לחם לפי הטף.

במקום מצות מצווה זכה הרה"ק לאפות 'חמץ מצווה'.

צדיקי עליון בגדלותם השכילו 'למצוא' לא רק הידור מצוות אלא הידור עם המצוות, בהם קיימו 'התנאה לפניו במצוות' לטובת הזולת, ומהם נלמד אנו הרחוקים מהם כמטחווי קשת, על כל פנים, להרבות אהבת חסד וצדקה עם אחינו בשרינו. ולא צריך להרחיק לכת עד לאתרוגו של הרב מטעפליק, או בקמח שמירה משעת קצירה של הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב, או לישון תחת המיטה כטבי עבדו של רבן גמליאל, אלא קרוב הדבר אלינו מאוד במצוות ובמעשים שבכל יום, להיזהר לא להיות צדיק על חשבון אחרים, ולב יודע מרת נפשו, ויעשה כך אחד חשבון לעצמו.

גם בספרי הפוסקים מצאנו בו דוגמאות לרוב. החל מדברי המשנ"ב (ריש רע"א) שאם יש לו אורחים בשבת, ובפרט אם המה עניים יעשה תיכף קידוש ולא יאריך אז בשירת המלאכים, לכבד השבת על חשבונם, דילמא רעבים הם, כך גם נפסק שם (תרל"ט בשעה"צ ס"ז) שאם יש לו אורחים בסוכות אל ימתין עד שיפסקו הגשמים אלא יקדש תיכף בביתו שמא רעבים הם.

כן מובא על רבי עקיבא (ברכות לא.) שהיה מקצר בתפילתו כשהתפלל עם הציבור מפני טורח הציבור. ולאפוקי אתי ממה שראו עיני חזן בביהמ"ד בתפילת ערבית במוצאי הצום, שבעת שרוב הקהל כבר סיימו את תפילתם הוכרחו להמתין לו לסיום תפילתו, כיוון שעודנו אחוז היה שרעפים מעופף בשמי מעל, בתפילתו ה'מהודרת' על חשבון אנשים שצמו…

וכן מסופר שפעם ראה הרה"ק רבי וואלף מסטריקוב זי"ע, בע"ב אחד שהאריך מאוד בתפילתו בעת שאורחים המתינו לו לסעוד על שולחנו. גער בו הרב ואמר לו: "למה אתה מחמיר בדם האורחים יותר מדם העוף? הלוא 'לא תעמוד על דם רעך' כתיב", וביאר, שהנה נפסק בשו"ע (יו"ד סי' ס"ט ס"ו) שזמן הכשרת הבשר במלח הוא שישהה בה הבשר לערך שעה אחת, אך אם יש לו אורחים די בח"י רגעים, ואילו אתה מחמיר בדם האורחים הרבה מעבר לח"י רגעים…

היוצא לן מכל אלו שהמה כמוסר השכל לנו, שנזכה לעובדו בלבב שלם, להתנאות לפניו יחד עם המצוות מתוך הידור המצוות בשלימות ובשמחה, נזכה לקיים ושמחת בחגיך והיית אך שמח, מתוך שמחה של מצווה. אמן

(מתוך שיחת גאב"ד חרדים)