בכניסה לבית המשפט המחוזי בנצרת עמדה התובעת, לנוכח בואי הקשיחה את עמדתה וקראה לעברי: "הרב גרוסמן, אם באת לתת עדות אופי בתיק פלוני, חבל על הזמן שלך

עדות אופי

בכניסה לבית המשפט המחוזי בנצרת עמדה התובעת, לנוכח בואי הקשיחה את עמדתה וקראה לעברי: "הרב גרוסמן, אם באת לתת עדות אופי בתיק פלוני, חבל על הזמן שלך".

היא היתה פרקליטה מוערכת מאוד, ושימשה כתובעת מטעם הפרקליטות. היא ידעה את חומרת התיק והבינה כי לכאורה, ירשיע בית המשפט את הנאשם. "הפעם זה לא יעזור לך", הוסיפה בשחצנות.

לבי הלם בחוזקה: אולי באמת חבל על הזמן שלי? עודי משחזר את הנסיעה עד לכאן, ורגליי נשרכות כבכבלי קסם אל עבר האולם. טובה ליהודי צריכה שתהיה בשלמות, עם כל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים.

וכך, חדור רצון עז, נכנסתי אל אולם בית המשפט. אני אעשה את שלי, והק-ל המשפט יעשה את חלקו.

*

כשיצאתי מהבית בבוקרו של יום, היו פני מועדות לירושלים, עיר הקודש. זכרתי היטב את עדות האופי שהתבקשתי למסור על יהודי יקר שטפלו עליו עלילת דברים; אך הלו"ז הקשיח שיהיה עמי אילץ אותי לנסוע ירושלימה, שם נערך כנס של בהשתתפות כל רבני הארץ.

הכינוס המפואר נערך בירושלים, והשתתף בו גם ראש הממשלה דאז. התבקשתי לנאום ולהביא את דבר הרבנים.

לא חשבתי שאני יכול או שמותר לי לוותר על המפגש הזה, שכן בעצם קיום הכינוס יש קידוש השם גדול, ובוודאי לא ניתן לפתע פתאום להודיע על ביטול בואי. מיניתי את שני מקורביי, סגן ראש העיר דאז, ר' נחום אסולין, ומנכ"ל המוסדות דאז, ר' חיים ביטון, שייסעו לנצרת למסור את עדות האופי במקומי, ונסעתי בלב רגוע ובוטח לירושלים.

בעיצומה של דרך, עוד אני מכין את הנאום המבוסס כולו על הכתוב ואהבת לרעך כמוך אני ה', החילותי להתעמק בדברים. חז"ל אמרו על פסוק אחר בפרשה, כי "אני ה'" רומז שהקב"ה "נאמן לשלם שכר".

בוודאי יש דברים בגו. נכון שמתאים יותר לדרוש רמז זה על הפסוק (ויקרא יט, טז) לא תעמוד על דם רעך אני ה': אדם שרואה את חברו טובע בנהר והוא רץ להצילו – ה' יתברך, היודע הכל, נאמן לשלם שכרו על כך, אך אולי ניתן להוסיף ולומר במצות ואהבת לרעך כמוך, שאף כאן נאמרה הבטחה זו של "אני ה' – נאמן לשלם שכר".

וכל כך למה? אמרתי לעצמי, במצות "ואהבת" יש לפעמים דברים עלומים ונסתרים, מכוסים ובלתי נראים – כמו אדם שמוותר מעצמו, מדמו מחלבו, עבור הזולת. וכי מי יודע את זה? מי יודע את זה? מי יודע לכמת ולשער את גודל הטרחה וההשקעה בזולת, כשהן נעלמות מעיני כל בשר?

על כך באה הבטחת התורה. אומנם בני אנוש לא ישכילו לדעת כמה ויתר אדם מעצמו עבור רעהו והזולת – אך אני, ה', נאמן לשלם שכר ויודע כל מעשיהם ופעולותיהם של בני האדם.

עוד אני כותב לעצמי את ראשי הפרקים, ולבי נחרד בקרבי: והיכן אני? רק להטיף לזולת על ואהבת לרעך כמוך – ואני עצמי איני נוהג כן. לפתע נחו עיניי על המילה כמוך. אם תתנהג כן, תוכל להטיף לאחרים, אמרתי לעצמי. ואהבת לרעך – כמוך: קודם כל אתה. קשוט עצמך תחילה.

ואז אמרתי לנהג: "אחורה פנה, סע לנצרת".

"מה קרה?" שאל.

"במקום נאום לכינוס הרבנים הכנתי עדות אופי לפלוני", אמרתי לנהג בחיוך, והרכב סבב וחזר לצפון.

*

בצעדים לא קלים התיישבתי על כיסא באולם בית המשפט. דבריה של התובעת הלמו ברקותיי. ושמא אכן לא הייתי צריך לוותר על כינוס הרבנים הנכבד בעיר הקודש. "הפעם זה לא יעזור לך", הדהדו באוזני המילים של התובעת.

"בית המשפט", נשמע הכרוז, וחבר השופטים עלה בזה אחר זה לדוכן.

ראש ההרכב היה נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט עבד אל-רחמן זועבי, לימים שופט בבית המשפט העליון.

אולי אכן זה תיק גדול וכבד, ואל לי להיכנס לכאן? התגנבה בלבי מחשבה; אך מיד הדפתי את ההרהורים ואמרתי לעצמי; ואהבת לרעך כמוך – אני ה'. את חלקי אני עשיתי; ריבונו של עולם, עשה נא את חלקך.

השופט מרים את עיניו מהתיק ומבחין בי. "הרב גרוסמן, למה באת לכאן?"

אמרתי שבאתי לתת עדות אופי.

"בבקשה", אמר השופט והוסיף; אתה לא צריך לגשת לדוכן, אתה יכול לעמוד במקומך".

פני התובעת קפאו. היא ידעה שהפסידה את המערכה. פעם אחר פעם היא ניסתה לסתור את. דבריי, אך השופט אמר לה בקול נחרץ: "הפעם זה לא יעזור לך" – מילים כה מוכרות, שאך לפני כמה דקות נאמרו על ידי התובעת עצמה אלי.

הקב"ה, הנאמן לשלם שכר, שילם במזומן על מצות ואהבת לרעך כמוך, שעליה טרחתי ויגעתי

 

(מתוך הספר 'אור השבת')