בכל שלב אנו מוסיפים עוד ועוד לרשימת הציפיות שלנו מהילד: שיידע להתלבש לבד, שיתנהג יפה, שילמד טוב. והשיא זה בגיל ההתבגרות, שאז הציפיות בשמים, והאכזבות בהתאם. וזה אסון!…

במאמרים הקודמים עסקנו בחשיבות התקשורת הפתוחה והזורמת, והתחלנו לפרט על התנאים הבסיסיים ליצירתה. דיברנו על הסבלנות כנתון הכרחי, וכעת נמשיך בכלים נוספים להשגת מטרה נעלה זו.

אהבה ללא תנאי

כשהילד נולד, האהבה כלפיו היא אהבה שמבוססת כל כולה על נתינה. הילד אינו מחזיר כלום, בחודש הראשון אפילו חיוך אינו נותן, ובכל זאת אנו מלאים באהבה ומסירות אליו. הנתינה היא הדלק שלנו, כיסוד שטבע הרב דסלר זצ"ל: "נתינה מולידה אהבה".

בהמשך, ככל שאנו מפתחים ציפיות, נכנסות למערכת הקשרים גם אכזבות. אצל אחד זה כבר בגיל חצי שנה, כשהתינוק שזה עתה הצטרף למשפחה אינו ישן 'לילה' והוא מעיר את ההורים מדי ארבע שעות, דבר שלא היה מקובל במשפחה אצל האחים הקודמים. יש כבר ציפייה, ויש אכזבה, והאהבה כבר אינה טהורה. התינוק גדל, ובכל שלב אנו מוסיפים לרשימת הציפיות עוד ועוד דברים: שיתלבש, שלא יצא מהמיטה, שילמד, שיביא תוצאות, שיתמיד וכו' וכו'. השיא מגיע בגיל ההתבגרות, שבו הציפיות הן בשמים, והאכזבות בהתאם.

וזה אסון! כי האהבה הבסיסית, הטהורה והאמתית עברה התניה למין סחר-מכר: כאילו שאני אוהב אותך, בתנאי ש… ובתנאי ש… אמנם ברור שהמציאות אינה כך. רק תראו מה קורה כשחלילה מתעוררת בעיה רפואית אצל הילד, או כל התמודדות אחרת, ההורים יוצאים מדעתם רח"ל מרוב דאגה ואהבה… אבל במבט של ילד זה נראה כך. הילד מרגיש שהוא מאכזב, שאינו ממלא את הציפיות, כשבנקודה פנימית בלב – כל אחד מאתנו מצפה שיאהבו אותו ללא תנאים, כפי שהוא, עם הפלוסים והמינוסים.

סגנון זה יוצר נתק, כשהילד עלול להרגיש כאילו בשל העובדה שהוא מאכזב – הוא אינו אהוב. אמנם אין קשר בין השניים; אנחנו אוהבים אותו, על אף שאנו מצפים ממנו ליותר, אך היות שמטבע הדברים אנחנו מעבירים מסרים רבים יותר בעניין הציפיות שלנו מאשר בעניין אהבתנו אל הילד, ייתכן מצב שבו ילד, לאור הביקורת שהוא סופג, יחוש בלתי אהוב, וכתוצאה מכך ייסגר ולא ישתף וכו'.

הפתרון פשוט, זמין וזול: פשוט להשאיר תמיד ערוץ שבו הילד יראה במוחש, ולא רק בידיעה תיאורטית על המתרחש בלב ההורים – שהוא אהוב; ירגיש שהוא רצוי, ללא קשר לדרישות. ניתן לעשות זאת בעזרת מחוות קטנות וסמליות, כמו: אתה יוצא לקניות? תציע לו לבוא אתך ותקנה לו ממתק בחצי שקל… כשהוא יפתח זוג עיניים וישאל: "אבל אבא, למה?!" תענה לו: "כי אני אוהב אותך… כי אתה הילד שלי!"… כל זה – ללא קשר להערה שאמרת לו אתמול או תגיד לו מחר. הילד מרגיש ורואה שיש מקום שבו הוא אהוב… או – אתה חוזר הביתה, גש לילד, חבק אותו, ותוסיף משפט: "אני אוהב אותך כל כך, צדיק שלי"…

משפטים ומחוות אלו מרפדים, נותנים לילד להבין שיש כאן בסיס עמוק ויציב של אהבה, למרות האכזבות. לא מספיק שאנחנו יודעים בלב, וגם מרגישים שאנחנו אוהבים את הילד למרות הכל; הילד צריך לדעת ולהרגיש זאת.

הרווח הוא כפול: ראשית כל, הילד מבין שהכל מגיע ממקום אוהב. שנית, הוא גם יקבל את הערות, ואולי גם ישתדל ליישמן.

במאמר הבא: שיתוף והתעניינות, איך?