הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" (ויקרא י"ד, ב')
בראש רשימת היעדים השאפתניים של בני האדם, ניצב, גבוה בכמה דרגות מעל כולם: האושר. האושר הוא השאיפה הכמוסה הרצויה והנכספת ביותר, וכל מה שאנשים עובדים ומתאמצים ומתמסרים – הוא כדי להגיע לאותו יעד נשאף מחד וחמקמק מאידך, הוא האושר המלא והאמיתי.
אנשים מנסים כל דרך, כדי להגיע לאושר הנכסף. אם מישהו יציע להם תרופת פלא המעניקה אושר, מסע לאי נידח להשגת אושר, פעולה גופנית או מאמץ נפשי שיביא בכנפיו את האושר המובטח – הכל ירוצו אחרי נוסחת הקסם, יבקשו את האושר בכל מחיר ובכל דרך. אך האושר נותר חמקמק, לא מצוי, נדיר מאוד ולא תמיד בר השגה…
הסיבה המרכזית לכך, היא כי אנו חיים בעולם תחרותי. כל העולם העסקי סובב סביב תחרות, וכתוצאה מכך – גם חלק לא קטן מהאנשים מתקשים להביט באופן חיובי על הישגיהם האישיים, ובודקים באופן תחרותי את ההישגים של חבריהם… ההשוואה כל העת למי שסביבנו, ההצצה לתוככי תחומו של חברינו – גורמות לנו לאבד את האושר ממה שיש לנו, ולבחון כל העת את חלקם ונחלתם של אחרים, בעין תחרותית משהו…
העובדה כי אנו חיים בעולם כה תחרותי, עשויה לגרום למבט שלנו להפוך לתחרותי, לא מפרגן… ואז, כשמביטים על הזולת ומגלים כי הוא מצליח, מרוויח, חי טוב, זוכה להרחבת ביתו או לעבודה מכניסה בקלות, יש לו משפחה מפוארת וחייו מתנהלים על מי מנוחות – כאן עשוי להתעורר החיידק התחרותי, הלא מפרגן, עם הרהורים בנוסח: 'ההוא מרחיב? ההוא בונה? ההוא מרויח? למה זה מגיע לו? למה כל האושר הזה נופל בחלקו? הרי אנו כה קרובים – מדוע דווקא הוא זכה בעבודה המפרנסת, במרפסת הנוספת, במשפחה המפוארת ובנחת המזוקקת?'.
ההרהורים הללו, עומדים תחת הכותרת 'צרות עין', הנמנית כאחת הסיבות להופעת הצרעת, בטהרתה אנו עוסקים בפרשה זו. צרות העין היא התופעה הכי טבעית והכי נורמלית בתחושות האדם בעולם תחרותי, אך זה לא הופך אותה למוצדקת. נהפוך הוא, הרבה יותר מוצדק להבין שכל אדם זוכה במה שהוא זוכה, וההוא הרי לא מזיק לזולתו – אז למה לא לפרגן לו, למה לא לשמוח בשמחתו?
השכן בונה? נפלא! כמה אני שמח שהשם הרחיב את גבולו! לאח יש ילדים מרווי נחת? מקסים! אני שמח שהוא זוכה למלוא חופניים נחת יהודית! החבר קיבל עבודה מפרנסת במיוחד במקום מכובד? הודו לה' כי טוב, אני רוצה לרקוד ולשמוח על כך!
זוהי נוסחת האושר האמיתית! להאמין ולהבין שאיש לא לוקח לי דבר, וממילא אין כל סיבה שאתלונן או לא אפרגן למי שמצליח, למי שמרוויח, למי שחייו מתנהלים בטובה ובברכה. אני מאושר כי ההוא מאושר, אני שמח כי הלה שמח, אני מפרגן לו מכל הלב ושמח בשמחתו!
השכן שלי בונה? אגש אליו ואאחל לו בהצלחה, אבטיח לו שאם יהיה קצת רעש – אני סולח לו, כי אני מלא שמחה שגבולו מתרחב… החבר שלי זכה בעבודה נכספת? זה הזמן להתקשר ולאחל לו בהצלחה, שיזכה למצוא חן ולהצליח במעשי ידיו. אח שלי זכה בנחת מהילדים? אני זוכר להתפלל עליו שזה לא ייפסק ולו לרגע, שכל ימיו יהיו מלאי נחת וסיפוק… הרי זה לא על חשבוני! הוא לא לוקח ממני דבר! למה לא לפרגן לו?! למה לא לשמוח אתו?! למה לא להיות מאושר אתו?!
זו הדרך לאושר בחיים. אדם מפרגן – הוא אדם מאושר, אדם ששמח עם הצלחת חבריו – חייו מאושרים, לא משנה איך הם מתנהלים… זוהי נוסחת הקסם של האושר בחיים, בפיך ובלבבך לעשותו!
התאוששות קצרה מההתקף…
הגאון רבי אברהם נח פלאי זצ"ל, שכיהן כמשגיח בישיבת חברון, סבל שנים ארוכות ממחלת האסטמה. מדובר במחלה דלקתית בדרכי הנשימה ובריאות, שלא תמיד היא ברת ריפוי לחלוטין. חולי האסטמה עלולים לחוות התקפי שיעול מתמשך, קוצר נשימה וחסימות בשאיפת האוויר לריאותיהם, ומכאן – הקושי הרב לתפקד כרגיל לצד המחלה…
גם הרב פלאי, חווה היטב על בשרו את קשיי המחלה, לא פעם תקף אותו שיעול טורדני באמצע סדר הלימוד, והוא נאלץ לרוץ מהר החוצה, לשאוף אוויר צח עד שתתייצב הנשימה. לפעמים נאלץ לעזוב באמצע השיעור את תלמידיו, ולצאת למנוחה…
התקפי האסטמה עשויים להיות ארוכים ומורכבים, וההתאוששות מהם – עשויה לקחת גם חצי שעה עד שעה במקרים הקשים. לפיכך, משיצא הרב פלאי ועזב את השיעור – בדרך כלל הבינו תלמידיו כי הפסקה ארוכה לפניהם, עד שרבם יתאושש מן ההתקפה…
באחד הימים, עומד הרב פלאי בשיעורו, נושא את דבריו המאירים, ולפתע הוא מסמיק, נשימותיו הופכו כבדות ומצפצפות, והנה הוא כבר רץ החוצה, לחפש אוויר צח… "היה זה התקף קשה נוסף", אמרו התלמידים זה לזה, "כמה חבל ששוב ייפסק השיעור לרבע שעה – עשרים דקות…".
אך למרבה ההפתעה, לא חלפה אלא דקה וחצי, והנה שוב הופיע הרב פלאי בפתח החדר, ובפנים מאירות ונשימה חלקה וקצבית ממשיך לשאת את דבריו, כאילו לא היה התקף לפני שתי דקות בלבד… התלמידים הביטו במראה בפליאה רבתי – הן הם ראו בעיניהם את ההתקף – כיצד התאושש מההתקף בתוך זמן כה קצר?
עם סיום השיעור, פנו אליו התלמידים ושאלו: "ילמדנו רבנו, הן ההתקף הנוכחי היה חזק וחמור ככל ההתקפים הקודמים, שהצריכו מנוחה ארוכת דקות. אנו שמחים מאוד כי הרב חזר אלינו בתוך זמן קצר – אך הכיצד?".
חייך הרב פלאי והשיב: "יש לי שכן, שכבר זמן רב מבקש להרחיב את דירתו הצפופה. משפחה ברוכה יש לו, חיים בדירה קטנה, אך קשיי הבירוקרטיה הכבידו עליו, והענין הלך ונדחה, הלך ונסחב… אך היום, כצאתי לרחוב לשאוף אויר להתאושש מההתקף, אתם יודעים מה ראיתי?". התלמידים הביטו בו מרותקים. עיניו האירו, חיוכו התרחב: "הגיעו טרקטורים! השכן שלי התחיל לבנות! ברוך השם! באותו רגע הסתדרה לי הנשימה, התרחב לבי בראותי כי שכני זוכה להרחיב גבולו! כה שמחתי על הענין – עד שההתקפה עברה ברגע!".
הרב פלאי סיים להסביר, הוא נותר מחוייך, עצם ההיזכרות בהרחבת ביתו של השכן – שימחה אותו בשנית…
הסיפור הזה, אותו ראינו בספר 'ומתוק האור', ממגיד המישרים הנודע רבי שלמה לוינשטיין שליט"א, מסתיים בספר במסר נוקב: כנראה שהרחבת בית השכן יכולה לאושש מחולי, ולא כמו שיש כאלה, שעצם העובדה שהשכן בונה, גורמת להם לחולי… כי יהודי טוב עין, אדם מפרגן, אדם ששמח בשמחת זולתו – חייו קלים, נשימתו מסודרת, הוא חווה רגעי אושר רבים… כל פעם שמי ממכריו שמח – הוא שמח אתו! כשמי ממכריו חווה שמחה – הוא מאושר אתו… החיים שלו הופכים לגן עדן, רצף של רגעי אושר ושמחה תמידיים!
מה יותר מתוק משוקולד?
מלחמת העולם השניה הסתיימה, צבאות בעלות הברית שחררו את מחנות הריכוז, העבודה ומחנות ההשמדה. העשן הרב שעלה מארובות תאי הגזים הפסיק להייתמר, אך האפר הרב עודו היה מצוי ובשפע…
השלטון הנאצי האכזרי הוכנע, במכת מחץ מאוחרת מדי. כוחות ארצות הברית ורוסיה שעטו אל עבר המחנות, מביאים סיוע בסיסי לאודים המוצלים מאש, לשלדי האדם שנותרו בחיים אחרי שנות התופת. בין היתר, הביאו חיילי צבא ארצות הברית אלפי חבילות שוקולד, שחולקו ביד רחבה לכל דורש ומבקש…
ואלה היו רבים, רבים מאוד. הניצולים האומללים צבאו על שערי מקומות החלוקה, מבקשים לזכות בעוד מנה מהמתוק המתוק הזה. הללו עומדים בתור, הללו מתחננים למנה נוספת, אלו ואלו מבקשים להחיות את נפשם…
בכל רחבי המחנה, לא היתה נפש חיה לפליטה. הכל נדחקו אל רכבי המחלקים, דופקים בכל דלת, נוקשים בכל חלון. מהצד, עמד והביט בהם הגה"ח רבי גוד'ל אייזנר זצ"ל, ולא מיהר לשום מקום…
בשעת מעשה – איש לא שאלו לסיבת הדבר. כולם היו עסוקים בלבקש את השוקולד מציל החיים, את פיסת הקקאו המבשרת את קץ השעבוד וחזרה לחיי חופש. רק כשנסתיימה החלוקה ואלפי החבילות כבר חולקו לכולם, ניגש מאן דהו אל רבי גוד'ל ושאל: "הרי היתה חלוקה, השוקולד היה טעים ומחיה נפשות ממש, כולם נדחפו, ביקשו, זכו במנות גדולות יותר ופחות… רק הרב עמד מהצד, לא זכה אפילו בקוביה אחת בודדת. האם לא תבקש ליהנות גם מהשוקולד? כיצד ויתרת לחוש בפיך את הטעם המתוק אחרי כאלה ימים מרים וקשים?".
"תודה", השיב רבי גוד'ל בכנות, "אבל אומר לך את האמת. כשראיתי את כולם נהנים, כשראיתי כמה מתוק לכולם בפה, כשראיתי כיצד יהודים שסבלו כה רבות זוכים לחלוקה מתוקה כזו – נהניתי כל כך, לבי התרחב באושר, היה לי מתוק בלב וגם בפה… כבר לא הייתי זקוק למתיקותו של השוקולד, ההבטה ביהודים הללו עשתה לי מתוק בהרבה…".
מתיקות השוקולד – כמה היא מגושמת, סוכרתית, באה וחולפת בהבזק רגע… אבל כשיהודי שמח כשאחרים שמחים, כשהוא נהנה מהנאתם של אחרים, כשהוא מתמלא אושר מאושרם של אחרים – זוהי מתיקות נצחית שאין טובה ממנה, מתיקות שטעמה לא חולף ולא עובר לעולם…
זוהי מתיקות אמיתית, ערכית, מלאה. מתיקות של עין טובה ומפרגנת, של לב רחב ומאושר!
שיעור בגמרא או ב'עין טובה'?
שעת השיעור היומי של ראש ישיבת טשעבין, הגאון רבי דוב בעריש ויידנפלד זצ"ל. בחדר השיעורים ישובים זה לצד זה עשרות הבחורים, והגאון מטשעבין נותן את קולו ברמה, עוקר הרים וטוחנם זה בזה, והיו הדברים מאירים ובהירים כאילו ניתנו היום בסיני…
באמצע השיעור, הקשה הגאון קושיא רבת משקל, שלא ניתן להתעלם ממנה. הבחורים האזינו לקושייתו בהשתאות, וניסו לנחש מהו הכיוון בעזרתו יתיר ראש הישיבה את הסבך, ויתרץ את הקושיא העצומה. ואכן, לא עברו דקות ארוכות, ורבם פתח את פיו לבאר 'יסוד' חדש בסוגיא, שהאיר את הדברים ופתר את הקושיא כמין חומר…
הס השתרר בקהל הבחורים, כולם האזינו למהלך ולתירוץ המבריק בהתפעלות רבה. לפתע, קם אחד הבחורים והקשה: "והלא דברי הרא"ש במסכת פלונית סותרים את תירוץ הרב?". שוב השתרר שקט מתוח. מה יענה הרב? כיצד יתמודד מול דברי הרא"ש? הרב מטשעבין מקמט את מצחו בריכוז, עוצם עיניו ומאמץ מחשבתו. אחרי דקה וחצי של דומיה הוא אומר בפשטות: "אכן כדבריך, יפה שאלת בני. יש לבדוק כיצד נוכל לסדר את הדברים לבל יסתרו את דברי הרא"ש שהזכרת"…
עיניו של הבחור אורו, לא היה מאושר ממנו. לנגד עיני כל בני השיעור החמיא לו רבו, הוכיח כי קושייתו נכונה וצודקת, ויש ליישבה בהקדם…
עם סיום השיעור, נקהלו חלק מהבחורים סביב הרב. אחד מהם הביא את דברי הרא"ש, והתברר כי לא עולה מהם כל קושיא, ואין בדבריו אף בדל ערעור על דברי ראש הישיבה. אך טבעי היה כי התפרצה מפי התלמידים התמיהה: "ילמדנו רבנו, והלא מכיר ראש הישיבה את דברי הרא"ש, ויודע כי אין מהם כל בדל שאלה. מדוע התלהב הרב בשיעור מקושיית הבחור מדברי הרא"ש, כאשר ברור כי אין בהם דבר הסותר את דברי הרב?".
השיב להם ראש הישיבה: "ידעתי בניי ידעתי את דברי הרא"ש, ואף חשבתי עליהם בעת הכנת השיעור עד שהיה ברור לי שאין מהם כל סרך קושיא. אך הבה נחשוב: הלא הבחור ששאל – התלהב מהשאלה, היה ברור לו כי הוא שואל כהלכה, עיניו אורו ופניו נצצו כחתן בחופתו, בשעה שהחמאתי לו על השאלה שלו. היכולתי לגזול ממנו את התענוג הזה? לא סתרתי את דבריו לא משום שצדק, אלא כדי לעשות לו טוב על הלב! פירגנתי לו מכל הלב את התענוג להרגיש שואל כהלכה, את התחושה המרוממת כי הוא ולא אחר זכר את דברי הרא"ש על בוריים, והצליח להפיק מהם קושיא חמורה על השיעור כולו!".
ועיני תלמידיו רואים את הקולות… לא רק שיעור בגמרא שמעו היום, אלא בעיקר שיעור ב'עין טובה', עד היכן היא מגעת… כי גם אם הקושיא אינה נכונה, וגם אם הבחור שאמר את דבריו – למעשה לא צדק, אך פניו נוצצות והוא מאושר – האפשר למנוע זאת ממנו? האם אפשר לא לפרגן לזולתנו תענוג שכזה?
הרי לא פעם אנו נמצאים בקרב קהל, בשיעור משותף, באסיפת חברים, או אפילו בסעודת שבת משפחתית. מישהו מחווה דעתו, אומר משהו שנראה בעיניו כהישג, כהברקה… לא תמיד הוא צודק – אבל תמיד הוא מאושר מהחשיבה היצירתית שביטא, מההברקה שהצליח לחדש… הבה נפרגן לו, הבה נהיה מאושרים עמו, הבה נעודד אותו במילה טובה ומחממת לב!
וגם אם שאל שלא כהלכה, דיבר שלא לענין – למה לקטול את דבריו? למה לבטל אותם מכל וכל? לא הרבה יותר כדאי לפרגן לו על החשיבה היצירתית והמקורית, ולעשותו מאושר ושמח? הרי זהו השיעור ב'עין טובה' אותו לימד הגאון מטשעבין זצ"ל – כשמישהו אומר משהו, גם אם זה לא נשמע לענין – זה הזמן לעודד, לפרגן, לשמוח אתו!
עצה להצלחה בגיוס כספים…
אל הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצוק"ל, נכנס ראש ישיבה, וביקש עצה וברכה. "עקב המצב הכלכלי הקשה בישיבה, ובתום התייעצות חירום עם הצוות, הוחלט כי אין מנוס מלצאת לחו"ל למסע גיוס כספים עבור הישיבה. אני מתעתד אי"ה לצאת לחו"ל כבר בימים הקרובים", אמר, "ובאתי לבקש עצה וברכה להצליח במעשי ידיי, שאשוב ארצה עם סכומי כסף נכבדים להחזקת התורה…".
וכך השיב לו הרב שטיינמן, כמופיע בקונטרס 'מזקנים אתבונן': "אם רצונך בעצה – קח לך: הן אתה נוסע לחו"ל עקב המצב הכספי הקשה בישיבתך, ובוודאי כי מצב זה אינו פוסח על ישיבות אחרות, כך שלבטח תיתקל בחו"ל בעוד ראשי ישיבות ובמשולחים לא מעטים, שיצאו אף הם לגיוס כספים לטובת מוסדותיהם. כולם – כמוך, יסובבו על פתחי הנדיבים, ובוודאי תשמע גם על כאלה שהצליחו במידה רבה…
"קח לך עצה טובה", המשיך הרב שטיינמן, 'תנהג בעין טובה. תשמע שמישהו הצליח וגייס סכום נכבד – תשמח אתו, תהיה מאושר בהצלחתו. אל תתייחס להצלחתך האישית באותה כתובת, אלא תשמח בהצלחת ידידך, שהצליח לגייס סכום כסף נכבד, בלי קשר לשאלת הצלחתך. אם תהיה לך עין טובה ומפרגנת לראשי הישיבות האחרים – או אז תצליח עד מאוד במעשי ידיך!".
בסגנון דומה כותב בעל ה'אמרי אמת' מגור זי"ע: הלא הכל יודעים כי עין הרע מזיקה ומסוכנת. עין הרע היא לא משחק ילדים – כשאדם סופר את הישגיו והצלחותיו של חברו מתוך צרות עין, הוא נותן בו עין הרע, ומזיק לו עד מאוד. עד כדי כך מזיקה צרות העין, עד שאסור לאכול מלחמו של צר עין, ואסור ליהנות ממנו…
והרי מידה טובה מרובה – אם עין רעה מזיקה כל כך, עין טובה מועילה שבעתיים, פותחת את שערי השפע למתבונן בעין טובה בהצלחת חברו, מזכה אותו בהצלחה משלו. אדם שיש לו עין טובה – הוא מבורך, נכסיו מתברכים, הוא חי בעולם בו הכל טוב ושופע, ונהנה גם הוא מהשפע הרב המושפע בסביבתו…
הלא כך כתוב בפסוק במשלי: "טוב עין הוא יבורך" – מי שיש לו עין טובה הריהו ראוי לברכה, הוא ממשיך שפע, הוא המשפיע טובה וברכה עבורו, עבור משפחתו, ועבור סביבתו כולה…
סיור בבית החדש
כשרכש אחד מרבני ישיבת 'קול תורה' דירה חדשה, הזמין את ראש הישיבה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, לבקר בבית החדש. כשנכנס הרב, הביט בבית כה וכה, החמיא על טיבו ונוחיותו, וגם החליט לעשות סבב בכל חדרי הבית, לסקור חדר אחרי חדר…
תלמידיו הביטו, המה ראו כן תמהו. מדוע משוטט ראש הישיבה בכל חדרי הבית? הרי זמנו יקר ערך עד למאוד, כל שניה מנוצלת כהלכה. על שום מה הסתובב בבית בסבלנות כה רבה, וסרק חדר אחר חדר, פינה אחרי פינה?
כשפרשו את שאלתם לפניו, השיב להם בפשטות: "נכנסתי לביתו החדש, ושמחתי מהעובדה כי אחד מחבריי זכה להרחיב גבולו בבית חדש ויפה. רציתי להביט בבית בעין טובה, מתוך פרגון ושמחה על שזכה ידידנו לבית שכזה. בית שמכניסים בו עין טובה – הוא בית מבורך, רציתי להכניס את הברכה לכל פינה בבית!".
כי יש בידינו כח עוצמתי, יש לעין שלנו השפעה רבה, להעניק טוב, להשפיע ברכה, לפתוח את שערי השפע בבתי חברינו. הבה נביט ב'עין טובה' בכל המתרחש סביבנו, ונשפיע רוב טובה וברכה עבורנו ועבור הסובבים אותנו!