יעקב א. לוסטיגמן
"וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ"
דבר מעניין מאוד אנחנו רואים בפרשתנו, שגם נותן לנו יסוד מאוד מאוד חשוב לחיי היום יום של כל יהודי.
צריך לדעת, שכל הבעיות, המתיחויות והסכסוכים, המריבות והוויכוחים שיש בין בני משפחה או שכנים או חברי קהילה וכדו', הכל נגרם בגלל שאנחנו לא מבינים מה הצד השני רוצה, ולא יודעים מה הוא חושב.
כשאדם רוצה לבנות, להוסיף חדר לבית שלו. הוא מיד חושב שאולי השכנים יקנאו וינסו למנוע אותו מכך, מה הוא עושה? לא מספר להם כלום, ואז כשהוא מנחית בשטח בבוקר בהיר גדוד של פועלים, מנופים ומשאיות, השכנים כבר לא יודעים מה הוא עומד לבנות להם, וחושבים שאם הוא לא סיפר מראש, כנראה שיש לו סיבה טובה, והוא בטח רוצה להכפיל את גודל הדירה ולסגור להם את כל הנוף.
באים השכנים ומיד רצים לבית הדין או חלילה לבית המשפט, ומנסים למנוע את השכן מהתוכנית הזדונית שלו, והוא כבר מבין כמה הוא צדק כשהחליט להפתיע אותם, כי הם הרי לא מפרגנים…
לעומת זאת, אם מדברים עם הצד שכנגד, בודקים מה הוא חושב, מבררים מה באמת קורה פה, אפשר לחסוך את כל המתיחות ואת כל הכעסים.
אנחנו רואים את זה בפרשה שלנו: האחים שנאו את יוסף ומכרו אותו למצרים, לאחר מכן הוא הצר להם כדי לכפר על עוונותיהם כשהם באו לשבור אוכל. הם היו בטוחים שהוא שונא אותם ורוצה רק להרע להם, אבל יוסף רצה לכפר להם על המכירה, שזה משהו שאנחנו בכלל לא מבינים בו, אבל בכל זאת הם היו צריכים כפרה לפי גודל דרגתם.
אחרי שהם כבר חשבו שכלו כל הקיצין, פתאום "ויתוודע יוסף אל אחיו", "אני יוסף אחיכם" – השנאה העזה הפכה לאהבה מופלאה בין האחים, ועדיין הם חשבו שאולי הוא נוטר להם טינה ולכן כששבו מקבורת יעקב אביהם, הם חשבו אולי הוא עוד רוצה לגבות מהם מחיר, אבל יוסף אמר להם שהקב"ה חשבה לטובה, וממילא הוא לא כועס, וחלילה לו מעשות להם כל רע.
בקשה מכל מגיד שיעור
והאמת היא שבכלל לא צריך לדעת מה חושב השני כדי להינצל מכעסים ומריבות. צריך לדעת רק דבר אחד: הקב"ה הוא זה שמנהל את העולם, וממילא גם אם השכן שלך רוצה לעשות לך רע חלילה, הוא לא יצליח ולא יוכל לעשות זאת, אם הקב"ה לא החליט לייסר אותך.
זאת אמונה פשוטה ותמימה, אמונה בסיסית ויסודית שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, מבלי שהכריזו על כך מלמעלה, ואת האמונה הזאת צריכים לטפח ולפתח, וצריך לחזור ולשנן את הדברים עד שיהיו תקועים בלבנו כיתד שלא תימוט.
ואיך מגיעים לכזאת דרגה של אמונה? רק על ידי לימוד מוסר, חזור ושנן, עוד מוסר ועוד מוסר, בכל גיל ובכל מצב.
אבי מורי בעל ה'מעדני שולחן' זכר צדיק לברכה, היה מוסר שיעורים במשך 32 שנים, ולא היה יום אחד שלא מסר שיעור גם במוסר. בכל פעם שהוא היה פוגש מגיד שיעור – הוא היה מבקש ומתחנן: "תלמדו עם הבחורים ועם משתתפי השיעורים גם מוסר! קצת פחות גמרא כדי שיהיה זמן גם למוסר. בלי זה אי אפשר להיות יהודי בכלל!"
לא מזמן הגיע אלי יהודי, וסיפר לי שהוא נכשל בעבירות ל"ע, כשהוא מתרץ את עצמו שיש לו יצר הרע גדול. אמרתי לו: מה אתה חושב? רק לך יש יצר הרע? גם לי יש. לכולם יש יצר הרע. מי שלומד מוסר – יודע להתגבר עליו, ומי שלא לומד מוסר – נופל שדוד לרגליו. אתה חושב שאתה יוצא דופן?
לאדם אחר אמרתי את אותו הדבר בסגנון דומה: "אתה היצר הרע של עצמך", אמרתי לו, "אם תלמד תורה וכל יום תלמד גם מוסר, ולא תכניס את עצמך בכוח לניסיונות, פתאום תראה שהיצר הרע שלך לא כזה גדול, ושאתה יכול להתגבר עליו, כי הקב"ה לא מעמיד אותנו בניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם חלילה וחס".
מספרים על כ"ק מרן אדמו"ר מבאבוב, הרה"ק רבי נפתלי זצ"ל, שעוד בחיי אביו היה אדם מאוד מאוד מוערך והתנהגו בו כאילו היה רבי. פעם ראה אותו אחד ממכריו כשהוא מהלך לבד ברחובה של עיר בשעות הלילה.
"מה אתם עושים פה?", הוא שאל את רבי נפתלי, "למה אתם הולכים לבד, הרי תלמיד חכם צריך שמירה, ובוודאי בלילה..".
השיב לו רבי נפתלי בחיוך: "אני אף פעם לא לבד. בכל מקום שאני הולך, היצר הרע הולך יחד איתי. הוא לא עוזב אותי אפילו לא לרגע אחד".
ואת זה אמר קדוש עליון כמו רבי נפתלי, כי זאת האמת לאמיתה. כל אחד מאתנו מתמודד יומם ולילה עם ניסיונות, כל אחד לפי מקומו ודרגתו ועניינו, אבל הניסיונות נמצאים בכל מקום, והיצר הרע תמיד הולך יחד אתנו.
מי שלומד מוסר, ומתכונן כראוי לכל אותם חיכוכים עם היצר הרע, יודע להתגבר עליו ברגע האמת, יש לו את הכח לעשות זאת. ולכן חשוב מאוד להקפיד על לימוד מוסר.
ד' אמות של הלכה
זה גם המקום להזכיר את גודל החשיבות של עניין לימוד ההלכה באופן יומיומי, כמו שראינו בפרשה הקודמת, שיעקב אבינו ע"ה שלח את יהודה לפניו גושנה כדי להורות, להקים בית מדרש ללימוד הלכה.
כי זה היסוד של כל יהודי ושל כל קהילה יהודית, שיהיו שיעורים בהלכה ושילמדו הלכה יום יום.
אבי מורי זצ"ל, היה אומר על מה שאומרים חז"ל ש"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא" – הרי צריך להבין במה מדובר? אם הוא זכאי לעולם הבא – הרי ממילא יש לו עולם הבא, ואין חלילה הוא בכלל אלו שעליהם נאמר שאין להם חלק לעולם הבא, איך יהיה מובטח לו שהוא בן עולם הבא?
"אלא", אמר אבי מורי זצ"ל, "מכאן ראיה, שאפילו מי שהוא בכלל אלו שאין להם חלק לעולם הבא חלילה וחלילה – יזכה לעולם הבא בזכות לימוד הלכות כל יום!!!"
אבל יש בזה תנאי מאוד מאוד יסודי ובסיסי: זה חייב להיות כל יום! גם ביום הכיפורים וגם בתשעה באב, בערב פסח ובפורים ובכל יום ויום, בלי להחמיץ אף יום. אחרת זה כבר לא בגדר של "בכל יום", וממילא מפסיד חלילה וחלילה את ההבטחה שמובטחת לו שהוא בן עולם הבא.
שאלתי פעם את הרה"צ רבי זונדל קרויזר זצ"ל, למה אומרים חז"ל שאין לו לקב"ה ד' אמות של הלכה בלבד, למה תפסו חז"ל בלשון ד' אמות? למה לא בית סאתיים של הלכה?
השיב לי ר' זונדל בצער: "תסתכל מסביב ותגיד לי כמה אנשים לומדים הלכה בכל יום. אפשר להכניס את כולם יחד בתוך ד' אמות…".
ולכן צריכים אנו להכיר טובה לארגון 'דרשו', שהשכילו לעשות תוכנית מיוחדת ללימוד הלכה בכל יום, ולזכות את עם ישראל בהבטחה שיהיו הרבה יהודים שמובטח להם שהם בני עולם הבא.
ואם כבר הזכרנו את הפסוק "ואת יהודה שלח לפניו להורות", אומרים על דרך צחות: למה יעקב אבינו דאג כל כך לפתוח בית מדרש חדש מיד עם בואו למצרים? הרי יוסף הצדיק למד במצרים במשך שנים רבות, בטח היה לו בית מדרש! אלא, כשיוסף שלח לו את ה'עגלות', ואומרים חז"ל שזה היה הסימן של לימוד הסוגיא של עגלה ערופה, אמר יעקב אבינו – כבר עברו 22 שנה ויוסף הצדיק עדיין מתעמק באותה סוגיא? חייבים לפתוח שם עוד ישיבה, שילמדו בקצב מהיר יותר…