בשבוע שעבר, בו התחלנו מחדש את לימוד התורה בפרשת בראשית, שמתי לב לדבר שמאוד תפס אותי:
בכל יום שישי, מיד לאחר שרבינו הגדול שליט"א חוזר מהמקווה לאחר תפילת מנחה, הוא תופס את החומש, לא משנה איך הוא מרגיש ובכל מצב שהוא, ואינו עוזב את החומש עד שמסיים את לימוד שניים מקרא ואחד תרגום.
סדר הלימוד של רבינו שליט"א בשניים מקרא ואחד תרגום הוא באופן הבא:
תחילה קורא רבינו שליט"א את כל המקרא מתחילה ועד סוף פעם אחת, לאחר מכן קורא את כל התרגום, לאחר מכן קורא שוב את כל המקרא בפעם השניה, ולאחר מכן את כל הרש"י. כאשר מסיים רבינו שליט"א את קריאת כל הפרשה באופן זה, הוא קורא כל ההפטרה.
פרט מעניין מאוד: יש לרבינו שליט"א מנהג, א מויראדיגע זאך. בחומש שמות מוסיף רבינו שליט"א את לימוד המכילתא בכל שבוע על אותה פרשה; בחומש ויקרא לומד רבינו שליט"א את הספרא שהוא על תורת כהנים; ובחומשים במדבר ודברים לומד רבינו שליט"א את כל הספרי על הפרשה.
לימודים הללו על הפרשה תופסים את זמנו ביום שישי משעת הצהרים אחרי המקווה – כאשר הוא אינו מוכן בשום אופן לנוח ולא שידברו איתו עד שהוא מסיים את לימוד כל הפרשה – עד שבת, ולעיתים עד תפילת מעריב, ובפרט כשיש בנוסף את הלימוד של המכילתא או ספרי וספרא.
יש לרבינו מנהג מאוד מעניין: כאשר הוא מגיע בלימודו את הפרשה לפסוקים בהם נוהגים לעמוד בבית הכנסת, הוא נעמד בהם בשעת לימודו. כך זה באמירת הפסוקים בויכולו, אז ישיר, בתוכחה, בעשרת הדברות וכו'.
עוד דבר מעניין מאוד נוהג רבינו שליט"א: בעת שהוא קורא את פסוקי התוכחה בפרשות בחוקותי וכי תבוא, הוא מקפיד על כך ולא מרשה בשום אופן שמישהו יעמוד או ישב מולו. ובאם מישהו יושב מולו בעת קריאת הפסוקים הללו, רבינו מסובב את ראשו לכיוון אחר, שלא יהיה ח"ו כביכול מתכוון עליו בפסוקי התוכחה.
(גיליון 'במה', מתוך מאמרו של הרה"ג רבי גדליה הוניסברג שליט"א, רב קהילת 'שונה הלכות' ב"ב)