"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקיךָ" (דברים י"ח, י"ג)
מעשה שהיה באחד מן האנוסים שבא מפורטוגל לגליל העליון לצפת ולא היה לו שום ידיעות תורניות והשתדל לקיים מה ששמע. יום אחד שמע דרשה מרב אחד בנושא לחם הפנים ואותו רב נאנח בדרשתו עד כמה חסר היום הדבר בעוונותינו הרבים.
הלך אותו אדם בתמימות ליבו וסיפר לאשתו עד כמה צער יש בעולם על שאין מקריבים לחם הפנים בבית המקדש והחליטו על אתר למלא את החיסרון. בכל יום שישי היתה האשה אופה שתי חלות יפות וגדולות בטהרה ובייפוי כראוי להיות נקרב, כפי השגתם, בבית המקדש. והאיש היה לוקח את שתי הלחם ומניח אותם בהיכל ה' בבית הכנסת ובעת הבאתו את הלחם היה מתפלל לפני ה' שיקבל מנחתו.
שמש בית הכנסת היה מוצא את החלות מונחות שם בהיכל והיה לוקח ואוכל ללא דרישה מאין באו והאיש האנוס הזה, כאשר היה בא לתפילת השבת, ראה שאין שם את הלחמים, סבר שהקב"ה קיבל מנחתו ושמח על כך שמחה גדולה.
ויהי היום, בעת אשר הניח האנוס את מנחתו לפני ההיכל ופתח פיו בתפילה לה' שיקבל מנחתו, היה שם אותו רב שממנו שמע את כל העניין, ואותו רב התכונן שם לדרשת השבת והנה הוא שומע את האיש האנוס מבקש מה' שייקח גם הפעם את מנחתו ולא התאפק הרב וגער בו "וכי סבור אתה שאלוקינו אוכל ושותה? להיכן אתה חושב נעלמים הלחמים? וודאי שמש בית הכנסת לוקח אותם לביתו". והוסיף לייסר אותו על גודל עוונו לייחס גשמיות לקל הגדול והנורא.
בין הדברים נכנס שמש בית הכנסת והודה שאכן הוא לוקח את הלחמים ומיד התחיל האיש האנוס לבכות בכי גדול על טעותו וחוסר הבנתו, שלא רק שמצווה אין לו אלא גם עוון גדול בידו והצטער על כך צער רב.
באותו פרק זמן, שלח האריז"ל לומר לאותו רב שיצווה על ביתו כי מחר בעת שצריך לדרוש בבית הכנסת, ימות. נבהל הרב על הדברים והלך לאריז"ל לשמוע מפני מה באה לו גזירה זו למות בחטף.
אמר לו האריז"ל: "דע לך שמיום שחרב בית המקדש לא היה נחת רוח לפני הקב"ה כאותו נחת שגרם לו יהודי זה בעת שהביא לפניו שתי הלחם בתום לבבו וסבור שהוא מקריב לפניו לחם התמיד, ואתה ביטלת נחת רוח זו ועל כן נגזרה עליך מיתה".
כתוב בפרשה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" אומר רש"י: "התהלך עמו בתמימות וכו' אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו". שאל רבי פנחס מקוריץ מפני מה בתמימות כתוב "עם ה' אלוקיך" ובצניעות כתוב "והצנע לכת עם אלוקיך", למה דווקא בשתי מדות אלו? והשיב: בתמימות ובצניעות יכול אדם להערים על הבריות ואיש לא יכיר בו שאינו כזה ועל כן כתוב "עם ה' אלוקיך" כי דרושה מידה רבה של אמת (דקדוק גדול במידת האמת) הידועה רק לבורא עולם הבוחן כליות ולב האם אכן יש כאן תמימות.