בכל יום שישי היו מביאים עשרות נכדים את הפנקס שלהם לסבא, הגר"ח גריינמן זצוק"ל. הוא היה עובר על הכל, ובדרך כלל היה מציין הערה על הנכתב. סיפרו שבשבוע אחד הוא שמח שמחה עצומה, כשהוצרך לעבור על שלושים פנקסים…

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

כידוע, מרן רשכבה"ג הגר"ח קניבסקי שליט"א, למד עם בניו שליט"א את כל הש"ס לפני גיל בר מצוה.

תחשבו על גדול מתמידי הדור, שכולנו שמענו על 'חובותיו' – לימוד של 7 דפי בבלי, 7 דפי ירושלמי, תנ"ך ורמב"ם, טור ושו"ע, מדרשים וספרי הלכה. זאת בנוסף ללימודיו הרבים וכתיבתם של עשרות ספריו הנודעים – ולמרות זאת הקדיש יום יום זמן ללמוד עם בניו הקטנים את כל הש"ס.

סיפר לי ידידי הרה"ג רבי אליהו שפירא שליט"א, מרבני ישיבות 'נתיבות חכמה' (וולפסון), על 'בין הזמנים' של נכדי משפחת שפירא: הילדים הצעירים התפללו עם הנץ החמה עם הסבא הגר"י שפירא זצוק"ל, ראש כולל חזון איש, אכלו ארוחת בוקר שהכינה הסבתא, ומיד החלו ללמוד גמרא עם סבא. כך יום אחרי יום, דף אחר דף, מסכתות על גבי מסכתות, כך כל 'בין הזמנים'.

"בחודש תשרי התחלנו ללמוד עם סבא רק ביום טוב הראשון של סוכות. כי עד החג הוא ענה לשאלות בארבעת המינים. היינו מגיעים ביום טוב בשלש בצהרים ולומדים עד מעריב, ולמחרת בבוקר המשכנו, כך כל חול המועד" – סיפר לי השבוע נכדו רבי אליהו שליט"א. "הלימוד כלל לימוד גמרא, קצת רש"י וכל התוספות, כשסבא מציין בכל מקום מה נפסק להלכה. 'הטור אומר ככה והשולחן ערוך פוסק ככה'. ב'בין הזמנים' אחד למדנו איתו את כל חולין, ב'בין הזמנים' אחר למדנו כריתות, בכורות וערכין, וב'בין הזמנים' נוסף – את כל מסכת שבת, וכך הלאה"….

הגאון רבי יודל שפירא זצוק"ל היה, כמובן, אדם עסוק מאד. סדרי לימודיו העמוקים שהתפרסו על היום כולו, ניהולו הרוחני של כולל חזון איש ותשובותיו בעל פה ובכתב למאות שואלים. ובכל זאת, הקדיש את ה'בין הזמנים' שלו ללימוד שיטתי עם נכדיו. כדי שיטעמו את צוף התורה הקדושה.

לאחר הסתלקותו של הגאון הגדול רבי חיים גריינמן זצוק"ל, סיפר לי אחד מנכדיו את הדברים הבאים: הוא היה מקפיד על ההוראה המפורסמת מהחזון איש זי"ע לעמלי תורה: "קבע הערותיך בספר מכורך". דבר זה הוא חלק בלתי נפרד מהווי החיים אצלנו, לומדים וכותבים. בכל יום שישי בצהרים היו מביאים עשרות נכדים את הפנקס לסבא זצ"ל, כדי שיעבור על מה שכתבו. כמובן שהלחץ בימי שישי היה גדול, להספיק להביא לסבא את הפנקס. רבינו ז"ל היה עובר על כל הפנקסים וברובם היה מציין הערה על הנכתב. לפעמים היה מציין מילת שבח, ולפעמים אף היה מציין קו, שיזכור שעד כאן נכתב בשבוע זה, ולפעמים היה מוסיף הערה. פעם סיפרו שסבא שמח שמחה עצומה באותו שבוע, כשהוצרך לעבור על שלושים פנקסים, ואמר: "מי יגלה עפר מבין עיניך מרן החזון איש ז"ל לראות איך שדרכך בלימוד התורה וכתיבת חידושי תורה ממשיכה לדורות הבאים".

"אחד מבני המשפחה סיפר לי, שהגר"ח זצוק"ל ידע היטב מי הביא את פנקסו ומי לא, ולפעמים שלח לשאול על מי שלא הביא. בשלב מסוים, כשכבר לא היה שייך לעבור על כה הרבה פנקסים בשבוע אחד, חילקם למספר קבוצות וכל אחד הביא אליו פנקס פעם בשבועיים. פעם בחודש היה שיעור מתחלף, ללימוד מוסר בצוותא ופרקי אבות. בכל שבת לפני תפילת מנחה גדולה היו עומדים בשורה צעירי הצאן להיבחן אצלו על מה שלמדו בחיידר וכל אחד היה מקבל יחס אישי ומילה טובה"…

*

החודשים האחרונים טלטלו את העולם כולו, כולל את עולם התורה. היו אלפי בחורים שתקופת הקורונה דווקא העצימה את כוחות הנפש שלהם, חידדה את תחושת ה'אם אין אני לי מי לי' ו'כח היחיד' שלהם, והם עמלו בלימוד בחברותות ביתיות, בחברותות טלפוניות עם חבריהם ובמו"מ תורתי בטלפון עם ראשי הישיבה והר"מים. עשרות קונטרסים של מערכות חידושי תורה נכתבו על ידי בחורים צעירים בימי הסגרים, וארגוני כתיבה וסיכומי סוגיות עבדו מאות שעות כדי לדרבן ולסייע, להקליד ולרומם. ישנם אלפי בחורי ישיבות, שכש'תיבת הנח' הישיבתית ננעלה עליהם, ישבו, סגורים בישיבה בקפסולות, ועמלו בתורה ללא ליאות, מנותקים כליל מכל העולם שמבחוץ. היו אלפי צעירים שהשטייגען בישיבה נעולה, אין יוצא ואין בא, במשך רוב חודשי הקיץ ובארבעים ימי הרחמים של 'זמן אלול' – רומם את רוחם ותורתם.

אך ישנם כאלו שהתקופה הזאת הייתה 'גדולה עליהם'. כשישבו בבית, ללא חברותות וללא אש התורה של היכל מלא בלומדים, הם נכבו והתעמעמו. לא כל בן ישיבה ב'דור המרשמלו' הנוכחי, מסוגל להתנתק, פיזית ורגשית, מהבית, מסינרה האוהב של אמא, לתקופה ארוכה יחסית. היו שהרשו לעצמם, בהעדר מסגרת מסודרת, להשיל מעט ממנגנוני הגנה ישיבתיים מובהקים, ואכן, טובי המחנכים, לכל שכבת גיל, הצביעו על הנזקים השונים שיצרו הסגרים, הריחוק מהיכלי התורה והפסקת הלימוד בת"תים ובישיבות.

ורבינו מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין שליט"א עורר כמה וכמה פעמים, שכשהמחנכים רחוקים מהתלמידים, שומה על ההורים להיכנס לוואקום הזה, להיחלץ חושים ולייצב ולעצב את הצעירים, ילדי החיידרים, בני הישיבות הקטנות והגדולות,  בנות 'בית יעקב'  ובנות הסמינרים.

איש אינו יודע מתי יגיע הסגר הבא. נקווה שלא, בעזרת ה'. איש אינו יודע מה יילד יום, כמה זמן ילמדו במוסדות החינוך בצורה סדירה ואיזו כיתה תצטרך לשוב הביתה, כשאחד מהתלמידים יידבק חלילה בקורונה ויגזור 'בידוד' על כל חבריו. אנו לא יודעים, נכון לכתיבת השורות, מתי ייפתחו מוסדות החינוך לבנות. לכן אנו ההורים צריכים להיערך לכל תרחיש, להפיק לקחים ממה שהתרחש עם כל ילד וילדה בביתנו בכל התקופה האחרונה ולקבוע מערכת מסודרת בתוך הבית פנימה.

מרן רבינו ראש הישיבה שליט"א ואחיו הגאון הגדול רבי יעקב זצ"ל למדו בצעירותם, יום יום, אצל אביהם הגרצ"י זצ"ל. תופעה שכזאת, בה האב מקיים כל יום את מצוות "ושננתם לבניך", הייתה נפוצה בדורות קדומים. בימינו מוסרים ההורים את מושכות הלימוד בידי מחנכי מוסדות החינוך. ברור שהבית מקרין מהודו על הצעירים, ההורים משמשים כדוגמה אישית ומחנכים את הילדים מעבר לשעות הלימוד במוסדות החינוך. אך כעת, כשמידי פעם הילדים בבית, לפי צרכי הבריאות והחלטותיהם של גדולי ישראל, הרי שמושכות חלק מסדרי הלימוד עברו אלינו, ההורים.

נקבע מסגרות של תפילה ולימוד. חברותות והקפדה על האזנה ל'קוי הלימוד' של מוסדות החינוך. מתי קמים ומתי הולכים לישון, מה קוראים ושומעים ובאיזה מינון. מתי לומדים ומתי משחקים. אפשר לקבוע לוח תורנויות למטלות בבית, אפשר להעשיר את עולם הבנים והבנות בנושאים לימודיים שלא נלמדים בדרך כלל בימים שגרתיים, וכן, אפשר לנסות וללמוד עם הילדים גם דברים קשים יותר  (מנסיון אישי: ב'סגר' הראשון למדתי עם בני נ"י, שהיה אז בכתה ג', מסכת שלמה של גמרא. נכון, בחיידר התחילו ללמוד גמרא רק באלול הנוכחי. אך אם יש לו מורה פרטי, אבא שלו, למה לא לנסות?… ואכן, הילד למד את כל המסכת, ועשה 'סיום' חגיגי בערב פסח, יחד עם כל הגדולים שעשו אז 'סיום' ל'תענית בכורות'. לא היה מאושר ממנו…).

והנה עוד דבר נפלא שהגיע בזכות הסגרים ושיבושי הלימודים. קיום אישי של מצות "ושננתם לבניך".

(פורסם ביתד נאמן)