"בכל יום כשאני יושב בבית המדרש ולומד תורה, עומד לידי היצר הרע וכועס, ובכעסו הוא שולח לבית המדרש את כל המניעות האפשריות כדי להפסיק אותי מלימוד התורה"

הרב ישראל ליוש

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ…" (ויקרא כ"ו, ג')

ידועים דברי רש"י, שפסוק זה עוסק בעמל התורה, ורבו הקולמוסים שכתבו לבאר היכן מרומז בפסוק זה 'עמל התורה', מה בין 'הליכה' ו'חוק' לעמל התורה.

הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ביאר שהליכה מבטאת מנהג קבוע שהאדם רגיל לעשותו כל יום, וא"כ כיון ש'אדם לעמל יולד', וכל מהלך החיים הוא עמל, הרי שכשנאמר 'הליכה' לגבי תורה משמעותה 'עמל התורה' בקביעות.

יש בנותן טעם להוסיף כאן אימרה יפה ששמעתי עה"פ "וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו", שהרי לכאו' יש לשאול: אם כאשר רצים הם אינם מתייגעים, כ"ש שכאשר ילכו לא יתעייפו, וא"כ מדוע כפל הפסוק גם ריצה וגם הליכה?

אלא, הבדל גדול יש בין ריצה לבין הליכה: 'ריצה' משמעותה ריצה חד פעמית למקום מסוים, אמנם זו מאמץ גדול, אך הוא חד פעמי. 'הליכה' לעומתה, היא אמנם מאמץ קל יותר, אך היא קבועה, יומיומית. וא"כ, אומר הנביא, שגם כאשר הם לא יתייגעו כשירוצו פעם אחת, ויתאמצו להגיע אל המטרה, צריך עדיין לחדש שגם בהליכה הקבועה הבלתי פוסקת, הם אינם מתעייפים.

והוסיף הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל, שעפי"ז נבין מדוע עמל התורה הוא 'חוק', והרי חוק הוא דבר בלתי מובן, ומה לא מובן בעמל התורה, והרי מי שרוצה להבין את התורה העמוקה, בודאי צריך לעמול עליה, וא"כ מדוע העמל הוא 'חוק'?

אלא, מבאר הגרא"ב, שמכאן מוכח שעמל התורה הוא לא רק צורה ואופן כדי להגיע להבנת התורה, אלא הוא תנאי הכרחי בקנין התורה, אף כאשר העמל אינו נצרך לעצם ידיעת התורה. גם האדם שניחן בכישרונות טובים, לא יקנה את לימודו בקנין גמור, ללא עמל ויגיעה.

מעתה נבין את סירובו של מרנא הגאון מוילנא זיע"א, ללמוד תורה מהמגיד שנגלה אליו מן השמים, כי בזאת יחסר לו קנין התורה ע"י עמל.

פעם ארע שהכרית של מרן החזון איש זלל"ה היתה תחת הרגליים ולא תחת הראש. שאלו אותו תלמידיו מדוע אינו מעביר את הכרית לראש, ענה להם החזו"א: "אם היה לי כח להעביר את הכרית, הייתי כותב עוד שורה בספר".

תלמידי החזון איש אומרים, כי פעמים כשציטט בספרו ספר אחר וכתב "הספר אינו תחת ידי", זהו משום שמרוב תשישותו מעמל התורה, לא היה לו כח לקום אל ארון הספרים ולעיין בספר.

●●●

לפני כמאה שנה התגוררה בצפת משפחת לודמיר. לפרנסתם עסקה אם הבית במכירת חפצים שונים, אותם היתה קונה בזול, ומוכרת לסוחרים או לצרכנים פרטיים. בעלה הר"ר מרדכי זיידל זצ"ל, היה מחלק את יומו: בחלקו הראשון היה עוסק בלימוד תורה ובמסירת שיעורים לתלמידים, ורק אחר הצהריים היה מתפנה לעזור מעט לאשתו בענייני המסחר.

יום רודף יום. בקביעות יוצאת דופן היה הרב לודמיר בא לבית המדרש, ולעולם לא היה מבטל מלימודו לצורכי מסחרו. גם אשתו ובני ביתו היו יודעים, כי אין להפריע לו בלימוד לאף ענין, אף לא בענייני החנות.

פעם אחת הזדמן למשפחת לודמיר לקנות אריגים משובחים שהיו שזורים בהם חוטי זהב. מחירם היה זול מאוד, ולפי דעתם שווה היה לקנות מאריגים אלו כמות גדולה, ולמכור אותם לאחר מכן במחיר יקר יותר, ולשם כך הם השקיעו כמעט את כל כספם, בתקוה שהכסף ישוב אליהם, ועוד יכפיל את עצמו במהרה. אך השערתם היתה מוטעית, והם נתקעו עם הסחורה ימים רבים ואין לה דורש.

והנה פעם הזדמן לצפת סוחר עשיר מלבנון. הוא הסתובב בין הסוחרים וחיפש אריגים מעין אלו. הסוחרים, שידעו כי אצל משפחת לודמיר ימצא את מבוקשו, שלחו אותו אליהם. כאשר שמעה הגב' לודמיר את בקשת הסוחר – שמחה מאוד על ההזדמנות הטובה, להיפטר מהסחורה שאיש לא התעניין בה, אך כיון שזו היתה עסקה בעלת ערך רב, שכל כספם מושקע בה, חששה לסגור אותה מבלי להיוועץ עם בעלה.

אלא שהיה זה בשעות הבוקר, בעלה יושב כעת והוגה בתורה, והיא יודעת שהוא לא יתפנה בשעות אלו לעסוק בענייני המסחר. היא ניסתה להציע לערבי שיבוא יותר מאוחר, אך הוא סירב, וכיון שחשב שהיא מנסה להתחמק מלמכור לו את הסחורה, לחץ עליה לקרוא לבעלה כעת מבית המדרש, ואף הציע תשלום גדול יותר עבור האריגים.

היא לא עמדה בלחצי הסוחר, ושלחה את בנה לקרוא לבעלה. כששמע הרב לודמיר את סיבת בואו לבית המדרש, שאל אותו האב: "הכל בסדר? כולם בריאים?", ומשהשיב הבן בחיוב, אמר לו: "תאמר לאמא שאבא לא בא באמצע הלימוד לסגור עסקאות". כשראתה האשה שבעלה ממאן לבוא, ומנגד הערבי ממאן לחכות לשובו מבית המדרש, ולנגד עיניה עמדה הזדמנות פז, להחזיר לעצמם את כספם האבוד, הלכה היא בעצמה לבית המדרש, לנסות לשכנעו לבוא לסגור את העסקה, אך גם זה לא הועיל והוא נשאר בבית המדרש. הערבי כמובן לא המתין יותר ופנה לדרכו.

בשעות הצהריים כאשר שב הרב לודמיר לביתו, שאלה אותו אשתו: "אינני מבינה את פשר סירובך, הרי כמעט כל כספינו מושקע באריגים הללו. אם היית בא וסוגר את העסקה, הרי היינו מחזירים את כספינו, וממילא יכול היית לעסוק יותר בתורה, וכלל לא הייתי נזקקת לעזרתך מידי יום. עתה מצבינו נשאר דחוק, ושוב אתה מבטל מלימודך כל יום כדי לעזור בפרנסת הבית".

"נכון" – ענה לה בעלה – "החשבון שלך צודק, אבל כשאני לומד תורה אני חשוב כמת כלפי הבלי העולם, ועם מת לא עושים חשבונות".

יום היאר"צ של בעל המעשה, הר"ר מרדכי זיידל לודמיר זצ"ל, יחול בער"ח סיון, הוא נפטר בשנת תרע"א בהיותו אך בן ל"ג שנים, לאחר שנפצע במפולת שארעה בל"ג בעומר במירון, ולאחר כמה ימים השיב את נשמתו לבוראו.

את הסיפור שמעתי מאחד מניניו שיחי', והוא ידע אף לומר שכך הספור מסופר במשפחתם, אך ממקור אחר שמע, שהסבא הר"ר מרדכי אף הוסיף להסביר לאשתו: "בכל יום כשאני יושב בבית המדרש ולומד תורה, עומד לידי היצר הרע וכועס, ובכעסו הוא שולח לבית המדרש את כל המניעות האפשריות כדי להפסיק אותי מלימוד התורה. אם אפסיק פעם אחת מהקביעות הזו, ואצא מבית המדרש לכל סיבה שהיא, יצליח היצר במשימתו וישלח גם בימים הבאים מניעות נוספות, בדמות סוחרים או בדמות כל דבר אחר, וכשם שהצליח בראשונה, עלול הוא חלילה להצליח אף בשניה ובשלישית, ולכן החלטתי לבטל את ההזדמנות הנדירה להיפטר מהסחורה, ולא להיענות להצעתך המפתה! הקב"ה הזן ומפרנס את כל בריותיו" – סיים הרב את דבריו – "בוודאי ימצא דרכים אחרות לשלוח לנו פרנסה".

ואכן כדברי הרב כך היה, שיירת הסוחר הערבי התעכבה עקב אובך גדול שששר באזור, הסוחר נאלץ לשוב על עקבותיו, וכיון שכבר התאחרה השעה לאחר חצות היום, חזר הסוחר לבית הרב לודמיר וביצע את העסקה לשביעות רצון שני הצדדים.