"והנה עלה זית טרף בפיה" (ח', י"א)
וברש"י: "אמרה יהיו מזונותיי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם".
ר' בן־ציון חזר ואמר פעמים רבות, כי רבי נחום מהורודנא זצוק"ל אמר תמיד, כי ניסה הרבה פעמים למצוא ולהבין בדרכים פשוטות את דרכי הפרנסה ומצא את עצמו טועה, ונוכח תמיד כי יד ה' מנווטת ונכנסת לו בתוך החיים בדרכים לא טבעיות־סטנדרטיות. הוא מרוויח משם ומפסיד מכאן, מתאמץ שם ומרוויח ממקום אחר. בדק ובחן וראה כי אנשים מנסים לשלוט בפרנסה שלהם וללא הצלחה. המפתח כל העת בידי הקב"ה. לשונו של רבי נחום מהורודנא: "אבל תמיד מצאתי יד ה' גלויה ובולטת כל כך, עד כי אין בהם שום דבר מדרכי הטבע, וכל בן דעת יודה כי מה' היתה זאת. וזהו שנאמר בגמרא 'קשים מזונותיו של אדם כקריעת יום סוף'".
משל המשיל ה'חפץ חיים', אמר ר' בן־ציון לאברך הטרוד בדאגותיו. עני מרוד צעד בדרך מעיר לעיר ונשא על כתפו שק מלא תבואה, עשרה וחצי ק"ג. חלפה לידו כרכרה של איש נדיב. היא נעצרה והנדיב הציע לו להניח את המשא הכבד על העגלה.
שמח העני מאוד. הוא מיהר והוציא מן השק קילו וחצי ממשאו, משקל שלא קשה לו לסחוב, והעביר לתוך שקית קטנה, ובשק נותרו תשעה ק"ג, אותם הגביה והניח בעגלה בתודה. חייך האיש שבכרכרה ואמר לו: "פלא לי עליך על שאתה חושב שאני מקפיד על הק"ג וחצי. אם תשעה ק"ג אני מעלה על העגלה, וכי ק"ג וחצי נוספים – דבר קל שכזה – אתה חושב שאני מקפיד עליו?! אם כבר אז כבר… תניח הכל ואני נוסע".
חייך ה'חפץ חיים': כאשר שואלים בחור בן עשרים שמתארס כמה הם דמי הנדוניה שקיבלת? הוא ישיב בסיפוק: "קיבלתי נדוניה נכבדה, שאוכל לחיות ולהתפרנס ממנה שלוש וארבע שנים אפילו אם לא יזדמן לי שום עסק לפרנסתי".
שואלים אותו, ומה תעשה בארבעים ושש שנים הנותרות עד תשלום שבעים שנה (שהוא בדרך־כלל מספר חיי האדם)? יענה ויאמר: "אני בוטח בה' שיזמין לי עסק או כל סיוע אחר, שאוכל להתפרנס מידו הרחבה".
ממש פלא עליו. כיוון שסוף סוף הוא מוכרח לבטוח בה' שיעזור לו ויכלכלהו – אותו וכל אנשי ביתו – 46 שנים, כבר יכול הוא לבטוח בה' יתברך שיפרנס אותו מידו הרחבה גם בשנה־שנתיים הראשונות!
וזה שאמר הכתוב "השלך על ה' יהבך (את כל המשא שלך) והוא יכלכלך", היינו שלא ישאיר לעצמו גם לא ק"ג וחצי, כיון שבעל כורחו מוכרח בסוף לבוא לידי מידת הבטחון, אם כן שישליך על ה' את כל החבילה, ואז בוודאי כאשר יבטח בו באמת "הוא יכלכלך".
נמצאנו למדים, שככל שהאדם מתחזק ומשליך את יהבו על ה', ובוטח בו באמת ובכל לבו, כך הוא זוכה ורואה בישועתו של מקום.
הקופה של האברכים והנסים ללומדי תורה
אברך נכנס להתייעץ עם ר' בן־ציון, האם לעבור מכולל אחד למשנהו. השיב לו ר' בן־ציון בסיפור.
"בכולל פוניבז' היתה תקופה קשה שלא שילמו, ואם שילמו נתנו מעט. בשעתו ישבו לידי", סיפר ר' בן־ציון, "שני אברכים. אחד מהם עזב והלך ללמוד בכולל ששילמו טוב, אך למד שם הרבה פחות טוב ממה שלמד כאשר ישב בכולל פוניבז'. ולאחר כחודש הוא סיפר לי, כי בראש חודש הראשון שקיבל את התשלום הגבוה מהכולל החדש, רוב הסכום הלך לפיצוץ בצינור בבית. לכן החליט מיד לשוב ל'עניות' של כולל פוניבז'".
המשיך ואמר לו: "לפיכך הכלל הוא, שצריך לתת את הדעת לא על גובה המלגה דווקא, אלא האם הלימוד בכולל השני יהיה כמו בכולל הקודם. שאם כן בבקשה תעבור לכולל ההוא, אבל אם תלמד שם פחות טוב אל תעבור. כלומר, שהלימוד יהיה מרכז השיקול, הכסף וכל השאר הם כבר יבואו מהקופה המיוחדת שמייעדים בשמים לאברכים עמלי תורה".
בקודש הקדשים התרחש בתמידות נס גדול, "שהארון לא היה מן המנין", כפי שנאמר בגמרא בכמה מקומות. שלמרות שמידת בית קודש הקדשים נמצאו היא אמה – עשר אמות לצד אחד של הארון ועשר אמות לצד השני של הארון, כאילו שאין ארון, אף־על־פי כן היה נס תמידי במיקום הארון.
ולכאורה אין זה מובן, הרי תכלית בית המקדש הוא קודש הקדשים, ותכלית קודש הקדשים היא הארון, אז אם כן מדוע הארון לא היה מן המנין, אדרבה הרי הארון העיקר ועליו להיות ראשון במנין ובחשבון?
וביאר ר' בן־ציון, כי הביאור והסוד הוא, שארון הלוחות מהותו חייב להיות בלי מנין דווקא מעל הטבע. וזו הנהגה שהקדוש ברוך הוא הטביע בעולם ש"הארון נושא את נושאיו" וש"הארון אינו מן המנין". וממילא, מי שנצמד לארון והולך על־פיו ועוסק עם הארון כל היום – אברך כמשמעו ומדרשו, יש לו הנהגה נסית. ומכאן הקופה האחרת לחלוטין שממנה מפרנס הקב"ה ללא מנין וללא חשבון את ידיהם של תלמידי חכמים.
נסים בפרנסה
סיפר ר' בן־ציון.:
אחד משומעי שיעוריו בבני ברק עבד לפרנסתו כנהג הסעות. ויהי היום נטפל אליו שוטר תנועה בטענה שנסע שלא כחוק ורצה לתת לו דו"ח גבוה. אמר היהודי לשוטר, שהמקרה לא היה כפי שמאשים אותו, וממילא לא עבר על עבירת התנועה המדוברת. הם התווכחו, השוטר נפגע וכעס מאוד ואמר לו: "אני אדאג להביא אותך למשפט, ושם כבר תקבל 'שלילת רישיון' ותאבד את הפרנסה, ונראה מי הצודק אני או אתה".
האיש נבהל והיה מוטרד מכך במיוחד, כי פרנסתו הייתה בנויה מהסעות וסיפר לי בצער על פרטי המקרה.
יעצתי לו שייתן סכום כסף לצדקה ושיקבל על עצמו להוסיף בלימוד כרבע שעה נוספת מדי יום ביומו – "ובזכות שאתה מוסיף בלימוד התורה, בכוח התורה הכל יהיה בסדר".
הוא אכן נתן צדקה והתחיל במהלך של הוספה בלימודיו.
בתאריך המיועד התייצב בעל הרכב בבית המשפט. השופט המתין לשוטר שייכנס אך השוטר לא הופיע. השופט כעס ואמר שלאחרונה זו כבר פעם שניה שהשוטר עושה לו את זה – שאינו מגיע לדיון בתביעה שהוא תבע. השופט פסק לנהג קנס קטן ושחרר אותו מכל תביעה.
זה הכוח שמקבלים כאשר לומדים תורה ונותנים צדקה, כל אחד יכול להיוושע בכוח התורה. ולאברכים עוד יותר – יש להם את כוח התורה בתמידות.
כל אחד והפעקאלע שלו
יהודי התאונן פעם קשות באוזני ר' בן־ציון כי אין לו פרנסה מסודרת והוא מתגלגל פה ושם. "אני מקנא בבעלי היכולת שארנקם מלא בממון", התאונן.
סיפר לו ר' בן־ציון, כי "מרן רבי אהרן לייב שטיינמן שב מכמה ביקורים בחו"ל למען הכלל, והוא סיפר לי כי נכנסו אליו גבירים יקרים מרחבי תבל לשוחח ולשפוך לב. והנה איש אחרי איש מהם סיפרו וביקשו ברכה על צרות פרטיות שיש להם, לכולם. והם לא התאוננו על צרות סתם של מה בכך, אלא להיפך, רח"ל".
אמר ר' אהרן לייב בפנים כאובות, ברחמים ובצער: "לא שווה בכלל להיות גביר! אמנם כסף יש, אבל כאלו צרות אחרות כנגד זה, שכבר יותר שווה שהצרה תהיה במחסור הכסף".
סיים ר' בן־ציון בשם אחד מהגדולים, כי אדם המקנא בחברו בדבר מוצלח שיש לו עליו להסתכל על כל מה שיש לחברו, גם על הצרות והסבל שיש לחברו, ובאופן כזה כל אחד ירוץ ויהיה שמח לקבל את מה שיש לו, שזה כלום לעומת הנסיונות והפעקאלע שיש לשני.
(מתוך הספר 'ספר ללא שם')