בירושלים הייתה אישה שכונתה 'יענטל'ה די משוגינע' – יענטל'ה המשוגעת. לא לחינם זכתה יענטל'ה בכינוי נכבד זה. ביושר גדול היא הרוויחה אותו. מנהג היה לה לעמוד בחוצות ירושלים, ולפתוח פיה כנגד העוברים ושבים

"וַיְחִי יַעֲקֹב" (בראשית מ"ז, כ"ח)

 ה'מבינים' בביזיונות הולכים לחפש לעצמם בושות, שכן הרווח היוצא להם מכל בזיון הוא ענין משתלם ביותר; בהקשר לכך אמר רבי אלימלך בידרמן: ה'חתם סופר' אומר ("תורת משה" פרשת נח) דבר נורא עד מאד: משה רבינו לא נכנס לארץ. היה לו 'דרכון' למאה ועשרים שנה בעוה"ז, ומאחר שמסובב הסבות סובב שבנ"י יהיו במדבר ארבעים שנה, נגמרו שנות חייו ולא היה ביכולתו להיכנס לארץ ישראל. מה עשה? נגש לכיסא הכבוד ואמר להקב"ה: 'השנים שלי נגמרו, אבל יש לך שש מאות אלף איש מתי-מדבר שנפטרו בקצור ימים, תן לי מהשנים הללו!'. ענה לו הקב"ה: 'אין אתה יכול לקבלן, משום שאתה אמרת: "שמעו נא המורים" – בדברים הללו חסר ב"מעביר על מידותיו", לכן אינך יכול לקבל מהשנים הללו' (ואת השנים הללו קיבל פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן). אומר ה'חתם סופר': פנחס בן אלעזר סבל ביזיונות גדולים מהשבטים. "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – 'לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה, שפטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך הכתוב ייחסו אחר אהרן'. ה'מהר"ם שיק' כותב על פנחס את אותם דברים, ומוסיף שלא היה אדם בעולם המעביר על מידותיו כמו פנחס, משום שהוא נכנס במודע לתוך המצב הזה! הוא ידע שהשבטים עומדים לבזות אותו, ובכל זאת חגר את עצמו ונכנס! כשאדם שומע 'חתם סופר' כזה הוא יוצא החוצה לחפש קצת את תרופת הפלא הזו, אשר 'ביזיונות' תקרא…

 ביזיונות במקום ייסורים ומוות

הרמ"ק אומר: אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. באים לאדם ואומרים לו: ניתן לך ייסורים שימרקו את עונותיך. הוא צועק: איני רוצה! נטפל באשה? – לא, חס וחלילה! בילדים? – ה' ישמור! ניקח את הכסף? – לא, אני לא רוצה! הוא צועק, צורח ובוכה, רוצה שיתכפרו עוונותיו, אבל שכולם יהיו בריאים וכל הכסף יישאר. אומרים לו: אבל צריכים לעשות משהו… אי אפשר להישאר עם כל סאת העוונות הזו… לבסוף נמצא פתרון נפלא – ביזיונות! באיכה כתיב: "ייתן למכהו לחי ישבע בחרפה" (ג', ל') – תן את הלחי שלך כדי שיכו אותך, ובזכות זה תאכל ותשבע ולא תצום, משום שבחרפה אתה מרוויח הכל! במשנה נאמר: "ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" (אבות א' י"ז). מה פירוש טוב לגוף? הלא לנפש היא מהווה תועלת! אלא, אלמלא השתיקה יש צורך לטפל בגוף, וה' ישמרנו מטיפול כזה… העצה שהגוף יישאר בריא – היא השתיקה.

בירושלים הייתה אישה שכונתה 'יענטל'ה די משוגינע' – יענטל'ה המשוגעת. לא לחינם זכתה יענטל'ה בכינוי נכבד זה. ביושר גדול היא הרוויחה אותו. מנהג היה לה לעמוד בחוצות ירושלים, ולפתוח פיה כנגד העוברים ושבים. הבעיה הגדולה שהיא הייתה מדברת בטוב טעם ודעת… לא לכולם אמרה אותם דברים – למלמד אמרה מה שההורים מדברים עליו, לראש כולל מה שהאברכים מדברים עליו. כל אחד קבל בנפרד, וכמובן בקול רעש גדול.

במלחמת תש"ח, כשהתעופפו פגזים, מצאה יענט'לה משכן באותו מקלט שבו היה האדמו"ר מזוויעהל, רבי גדליה משה גולדמן זצ"ל. כשהפגזים עפו היא הייתה שותקת, אבל כשהשתתק בחוץ, הקהילו ה'פגזים' שלה… היושבים במקלט, שלא יכולים היו לשאת את ההתקפות שלה, החליטו שבהפוגה הבאה יחליפו לה מקלט. מדוע לא 'ייהנו' עוד כמה יהודים ממנה?!… אבל לפני שנקטו בצעדים מעשיים, חשבו: הלא הרב'ה יושב כאן, ניגש אליו ונשאל אותו אם מותר לעשות כך. נגשו ושאלו: "האם מותר להחליף מקלט לאותה אישה, שיושבת כאן ומביישת אנשים?". אמר הרבי: "ודאי מותר, אין שאלה בכלל, רק שלפני שאתם עושים זאת, ברצוני לספר לכם מעשה מאבי, רבי שלומק'ה זוויעהלער זצ"ל: בהיותנו בגולה הייתה לי אחות, שחלתה במחלה שגרמה לה להיות במצב של סכנת נפשות, בכל פעם שהחום שלה עלה. פעם אחת טיפס החם ועלה ל-40 מעלות, ולא הצליחו להורידו בשום צורה שהיא. הילדה קדחה והרופאים שהוזעקו לא הצליחו לעזור לה, והודיעו להורי שבעוד זמן קצר תהיה הילדה בגן עדן. אבי התעטף במעילו ורץ החוצה. קראה אחריו אמי: 'לאן אתה הולך במצב כזה?' -'רץ אני לחפש ביזיונות', ענה לה. הוא היה ממונה על שכר הלימוד, ובמסגרת תפקיד זה ניגש לאשה מסוימת ואמר לה משהו, בתגובה היא יצאה אחריו, והחלה לצעק עליו בקולי קולות. תוך רגע התקהלו סביבו אנשים שניסו להבין במה מדובר. הוא 'נשם עמוק' את הביזיונות, ולאחר מכן חזר הביתה ואמר: 'ב"ה לא יקרה לה כלום!'. וכך הווה. החום ירד והבת יצאה מסכנה". פנה הרבי לשואלים: "מותר להוציא את האישה אם היא מביישת אנשים, אך הקב"ה שלח לנו אותה כמתנה, שהרי בביזיונות נפדים ממוות, הנוותר על כזאת מתנה דווקא כעת?!".

(מתוך עלונו של הרב צ'ולק פרשת ויגש)