"לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ" (דברים ט', י"ח)
אנחנו מכירים בודאי אנשים הנכנסים להגדרה של 'נוח לכעוס'. אלו האנשים שכל דבר מרגיז אותם. אם זה בבית, בעבודה, בכביש, אם משהו לא מסתדר להם כמו שהם רוצים – מיד הם כועסים.
מאידך גיסא, הם גם בגדר 'נוח לרצות'. אדם יכול לחזור הביתה, לכעוס על אשתו, לריב איתה, לפעמים מריבה קשה, והנה לא חולפות דקות רבות, והוא שב לדבר איתה כאילו דבר לא ארע. הוא אינו שומר טינה. לא מחזיק את הכעס בלבו זמן רב.
אדם כזה – "יצא שכרו בהפסדו", הוא מתנהג כמו שוטה, כמו ילד קטן שמתרגז מכל דבר, אבל במהירות הוא מתפייס ומתרצה.
בגמרא (נדרים כב ע"ב) מובא: "אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר (תהילים י', ד'): "רשע כגבה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזימותיו". רבי ירמיה מדפתי אמר: "משכח תלמודו ומוסף טפשות, שנאמר (קהלת ז', ט'): 'כי כעס בחיק כסילים ינוח', וכתיב (משלי י"ג, ט"ז) 'וכסיל יפרוש אולת'". ככל שאדם כועס יותר, כך הוא נהיה יותר טיפש.
הרי כולנו מכירים אנשים כאלה, אשר חייהם אינם חיים. כל דבר מוציא אותם מהכלים. וגם אם הם מתפייסים במהירות, מי יכול להימצא במחיצת אדם שמתרגז על כל דבר? מה עוד שהוא הופך ללעג בעיני הבריות, שהרי כולם יודעים כי כמה דקות לאחר שיקצוף ויצעק, הוא ירגע ויבקש סליחה. אדם זה נעשה זול בעיני הבריות, ובראש ובראשונה בעיני עצמו. לכן אחד כזה 'יצא שכרו בהפסדו'.
מה הכונה 'יצא שכרו בהפסדו'?
למשל, אדם שיש לו בבנק יתרת חובה של מאה אלף דולר, והוא מפקיד בבנק ארבעת אלפים דולר, הכסף הזה נבלע בתוך החובה שלו, ואין הוא מרגיש בכלל את הכסף שהפקיד. כך אם אדם כועס, גם אם תוך זמן קצר הוא מתפייס, מה שווה השכר הזה מול ההפסד שהפסיד בכך שכעס?
רבי חיים פלאג'י, בספרו 'כף החיים', מביא סיפור כיצד אדם כעסן הפסיד הפסד גדול:
כאשר עם ישראל הלכו במדבר, הלכה איתם בארה של מרים. כאשר נכנסו עם ישראל לארץ ישראל, התגלגלה בארה של מרים לתוך הכינרת.
ידוע כי האר"י הקדוש לקח את רבי חיים ויטאל תלמידו, לשתות מבארה של מרים, ועל ידי זה לא שכח תלמודו לעולם וגם גופו התרפא. מספר רבי חיים פלאג'י על אשה תמימה, שהלכה לשאוב מים ממימי הכנרת, והזדמנה לה בארה של מרים. היא כמובן לא ידעה מכך, אלא שאבה דלי מלא מים והביאה אותו לביתה. אלא שהיא התאחרה במעט, ובעלה התרגז עליה, וברב חמתו בעט בדלי המים ושפך את מימיו.
תוך כדי כך שהמים נשפכו, נתזו כמה טיפות מים על גופו של הבעל, ובכל מקום בו ניתזה טיפת מים והיה שם פצע, הוא התרפא לאלתר.
או אז הבין הבעל כי המים הללו יכלו לרפא אותו ואת כל בני משפחתו, והוא הטיח ראשו בכותל באמרו: "איזה שוטה הייתי, היו לי מים עם כל סגולות המרפא שבעולם, ואני, במו ידיו הפסדתי הכל!".
הרי לנו דוגמה מוחשית לכעסן, אשר גם אם הוא מתפייס במהרה, מכל מקום 'יצא שכרו בהפסדו'.
החפץ חיים בנה את הסוכה שלוש פעמים!
לכל אחד יש סיבות רבות לכעוס, להתרגז, אם רק ירצה. אבל זו חובת האדם להתגבר על נטייתו הטבעית, ולרכוש את מדת הסבלנות.
ישנו סיפור מפורסם על מרן החפץ חיים זצ"ל, שלעת זקנותו נפטרה אשתו הראשונה, והוא התחתן עם אישה אחרת. בערב סוכות של אותה שנה, יצא החפץ חיים אל חצר הבית, כדי לבנות את סוכתו כמידי שנה.
נתאר לעצמנו: יהודי מבוגר, בגילו המופלג של החפץ חיים, יוצא לבנות סוכה, ואין זה כמו הסוכות בימינו שבונים אותן תוך דקות ספורות, אלא סוכה של פעם, שצריך להקים אותה מקרשים, עם מסמרים ועבודה לא קלה, בודאי לא לאדם מבוגר.
סוף סוף סיים החפץ חיים את בניית הסוכה, והנה אשתו יוצאת לחצר, רואה את הסוכה ואומרת לו: "ר' ישראל מאיר, נראה לי שאם הסוכה היתה עומדת בצד השני של החצר, זה היה יותר טוב"…
מה היה משיב לה אדם בימינו, גם אם הוא היה מנומס וסבלני? – "אשתי היקרה אכן את צודקת, ובשנה הבאה בלי נדר, אבנה את הסוכה בצד השני, אבל כעת לפרק את הסוכה ולהרכיבה מחדש – זו עבודה קשה, מעבר לכוחותי הדלים".
אך החפץ חיים לא שאל ולא הסס. הוא פרק את הסוכה שהקים בעמל רב, וטרח לבנותה מחדש בצד השני של החצר.
כאשר סיים את בנייתה, רצה להיכנס הביתה, יצאה שוב אשתו אל החצר ואמרה לו: "ר' ישראל מאיר, אני רואה שצדקת ואני טעיתי, אכן המקום הראשון של הסוכה היה טוב יותר מאשר המקום הנוכחי"…
איך היה מגיב אדם בימינו? מן הסתם היתה מתפתחת תגרה בין בני הזוג, אולי היו מושמעות שם מילים לא מעודנות כלפי האשה, אבל החפץ חיים לא אמר מאומה. ניגש אל הסוכה, פרק אותה ובנה אותה מחדש במקום הראשון.
כך נראה החסיד האמיתי.
חשש תמידי שלא יכשל בכעס
סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, שהוא ישב פעם בבית כנסת עם רב חשוב מאד, ובחוץ נשמע קולם של ילדים צועקים, דבר שהפריע להם מאד. ביקש אותו רב מרבי שלום שיצא החוצה להרגיע את הילדים, ורבי שלום שאל אותו מדוע הוא אינו יוצא. השיב לו אותו רב: "אני מכיר את עצמי שאני מאד כעסן, ואם אצא אל הילדים, אכעס עליהם מאד, לכן אני מעדיף שאתה תצא"…
רבי שלום התפלא מאד מהדברים, ובהזדמנות, כאשר פגש את גיסו, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהכיר את אותו רב, סיפר לו את דברי הרב ושאל אותו האם נכונים הדברים.
אמר לו רבי שלמה זלמן: "אני מכיר את הרב הזה מימי בחרותו, ואכן בצעירותו הוא היה רגזן גדול, אלא שהוא עמל על מידותיו, וכיום הוא רחוק מתכונה זו מאד. ברם, אדם גדול כמוהו, יודע כי אם אדם היה פעם נגוע במידה רעה, גם אם הוא עמל לעקור אותה מעצמו, עם זאת כל חייו הוא צריך לחשוש שמא יכשל בכך, וזה היה פשר דבריו".
בירושלים לפני שנים, היה גבאי צדקה חשוב, ופעם בערב שבת הגיע אליו יהודי עני וביקש כסף לשבת. אמר לו הגבאי: "הרי אתמול חילקתי כסף לעניים לשבת, וגם אתה קיבלת כסף, ומדוע אתה מגיע היום לבקש?".
החל אותו עני לצעוק עליו: "וכי הכסף הוא שלך? הרי זה כסף של צדקה, ומדוע אינך נותן לי?". הגבאי שתק והלה ממשיך לצעוק, עד שלבסוף, כאשר ראה שהגבאי אינו משיב לו דבר, נתן לו סטירה מצלצלת.
או אז אמר הגבאי לאותו עני: "לך לפלוני ואמור לו, שאת הכסף שהוא רגיל לתת לי בכל תחילת שבוע, שיתן לך".
הנוכחים שראו את חוצפתו של אותו עני ואת הבלגתו של הגבאי, תמהו ושאלו: "יכולים אנו להבין שלא השבת לו על דבריו המחוצפים, ולא אמרת מאומה על המכה שנתן לך, אבל מדוע הסכמת בסופו של דבר לתת לו כסף, אף שהוא קיבל אתמול?"
השיב להם הגבאי: "אם אדם מגיע למצב כזה שהוא נותן לי סטירה, זו עדות לכך כי מצבו הכספי אכן קשה ביותר ואין לו כסף לשבת, לכן הייתי חייב לתת לו"…
זו בודאי מידת חסידות שאין דוגמתה, וקשה להגיע לדרגה זו, אבל כל אחד יכול לעבוד על מידותיו, כדי להגיע למצב בו גם אם הוא יכעס על מישהו, הרי בקלות הוא יהיה מוכן להתפייס איתו ולמחול לו. זו המעלה הגדולה אליה צריך לשאוף כל אחד ואחד.
(מתוך הספר 'אבות ובנים' על מסכת אבות)