הרב ישראל ליוש
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים י"א, כ"ו)
הנה התורה נקטה כאן לשון 'ראיה'. גם בפרשת נצבים נאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע". ויש להבין: הרי הקב"ה לא הראה לעם ישראל כלום, הוא רק יידע אותם כי אם יבחרו בטוב הם יבורכו, וההיפך יקרה אם חלילה יבחרו ברע. אם כן, מדוע כתבה התורה לשון 'ראיה' ולא לשון 'שמיעה', כפי שמצינו במקומות אחרים בתורה: 'שמע ישראל', ובעוד מקומות?
והשאלה מתחזקת עוד יותר, שהרי 'ראיה' היא יותר מ'שמיעה', כמובא בגמ' (ראש השנה כה, ב): 'לא תהא שמיעה גדולה מראיה', וא"כ מדוע דווקא כאן נזכרת לשון 'ראיה'?
אלא אמר ע"כ מרן ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, שבשני הפסוקים שנזכרו לעיל התורה עוסקת בענין 'שכר ועונש', ובענין זה יכול כל אדם במעט שימת לב לראות בעיניו את האושר, השלווה והרוגע, שהם מנת חלקם של עושי רצונו ית'. ואילו האחרים, שאינם דבוקים בתורתו, השמחה מהם והלאה, ואת מקומה של השלווה תופסת העצבנות וחוסר הרגיעה.
שנינו במשנה בתחילת מסכת פאה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם". ומבואר שעל ידי עסק התורה זוכים לאכול פירות בעולם הזה. ולכאורה משנה זו נסתרת מהגמרא (ברכות ה, א): "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא, תורה מנין? שנאמר: 'אשרי הגבר אשר תייסרנו ק-ה ומתורתך תלמדנו"'. הרי מבואר שהזכיה בתורה היא על ידי קשיים וייסורים, וא"כ היכן פירות העולם הזה המובטחים במשנה במסכת פאה?
הנצי"ב בספרו 'העמק דבר' (בראשית כ"ו, ה'; שמות ט"ו, כ"ז) הקשה קושיא דומה: שהרי במשנה באבות (ו', ד') נאמר: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", ומאידך אמרו בגמרא (עבודה זרה יט, ב): "כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו".
אלא ביאר הנצי"ב, שאכן הדרך להגיע לתורה היא ע"י ייסורים וקשיים, וע"י התנהגות פשטנית כדוגמת אכילת פת במלח ושתיית מים במשורה, אבל לאחר שהתנהג כך וכבר זכה לתורה והשיג את מעלתה, הרי אין מאושר ממנו, וזוכה להתפרנס ברווח בדברים המרחיבים את הדעת, ועל ידי שכר פירותיהם בעולם הזה, יכול הוא להוסיף לקנות לעצמו עוד תורה.
●●●
בעת מסעו של בעל ה'כלי חמדה', הגאון רבי מאיר דן פלוצקי זצ"ל לארצות הברית, כדי לאסוף כסף לישיבה ב'וורשא', הוצע לו לשמש כרב באחת מהעיירות, בהן נשא דרשה מאלפת ששבתה את לב השומעים.
ראשי הקהילה דיברו על ליבו שייאות להזמנתם לשמש כרב בקהילתם, אך הוא סירב. גם כאשר הוצעה לו משכורת גדולה מאוד, הוא עמד בסירובו ואמר: "איני דר אלא במקום תורה".
ראשי הקהילה התפלאו לשמע תשובתו של הרב: "מדוע הרב חושב שהמקום כאן אינו מקום תורה? הרי יש לנו כאן מתיבתא, ישיבה קטנה, שעורי תורה ועוד כהנה וכהנה?"
השיב רבי מאיר לראשי הקהילה: "המשנה באבות מספרת: 'אמר רבי יוסי בן קיסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום. אמר לי, רבי, מאיזה מקום אתה. אמרתי לו, מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי, רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו, בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה'.
"הבה נבין! איך ידע רבי יוסי בן קיסמא שמקומו של אותו אדם שהציע לו לדור עמו, אינו מקום תורה?", שאל הרב פלוצקי את בני שיחו.
"אלא" – המשיך הרב פלוצקי – "כיון שכשביקש ממנו לבוא לגור עמו, הציע לו מיד אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, ידע רבי יוסי שבמקום זה אין תורה, כי במקום של תורה, לא מדברים מיד על כסף וזהב, כי אם כסף וזהב עומדים בראש מעייניו, סימן הוא שאין זה מקום של תורה…
"אם הייתם מבקשים ממני" – אמר להם הרב – "שאבוא לשמש אצלכם כרב כדי שאחזק אתכם בתורה וביראת שמים, היתה זו סיבה לבוא אליכם, אבל כיון שהצעתם לי בראש ובראשונה כסף, כנראה שאין מקומכם מקום תורה"…
●●●
ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, סיפר על תקופת השלטון הקומוניסטי. לימוד התורה היה אסור שם מכל וכל, מי שנתפס ב'עוון' זה אחת דתו להמית. פעם אחת ארגנה המפלגה הקומוניסטית עצרת גדולה ברחובה של עיר, מיקומה של העצרת נקבעה לרחוב שמול ישיבת נובהרדוק.
היו מהנהלת הישיבה ששקלו לסגור את הישיבה ליום העצרת, כדי שדבר קיומה של הישיבה לא יתגלה לשלטון, ולא יאונה כל רע לבני הישיבה.
אבל הסבא מנובהרדוק לא הסכים לרעיון זה, אלא הודיע שכל סדרי הישיבה יימשכו כרגיל, ולא זו בלבד, אלא שבגלל הסכנה המרחפת יגבירו בני הישיבה את לימודם ביתר שאת וביתר עוז, כי הרי התורה מגנא ומצלא.
בחורי הישיבה עשו כדבר רבם, למדו במרץ רב, וכדרכם הרימו את קולם, וויכוחים רמים נשמעו בבית המדרש וברחובות הסמוכים. קולות אלו הגיעו אף לאוזניהם של החיילים שהגיעו לאבטח את העצרת, ובליבם חשבו כי הנה הגיעה השעה לתפוס את היהודים על חם, עוסקים בתורתם ומפירים את הצו הקומוניסטי.
החיילים עלו, כשנשקם שלוף, לעבר בית המדרש, מתכוננים לעשות שפטים בבני הישיבה השקדנים. שני בחורים שהבחינו בחיילים העולים לכיוון בית המדרש, ברחו מבית המדרש לחדריהם, והתחבאו בתוך ארון הבגדים.
בינתיים נכנסו החיילים לבית המדרש, ולתדהמתם ראו בחורים צועקים אחד על השני, כשהם מנופפים בידיהם בתנועות ידיים משונות. החיילים לא הבינו מה מעשיהם של הבחורים, ומיד הסיקו שכנראה לא מדובר כאן ביהודים שלומדים תורה, אלא ב'בית משוגעים', וכיון שהחוק החמיר מאוד בפגיעה בחסרי ישע, עזבו החיילים את קומת בית המדרש.
בדרכם החוצה נתקלו החיילים בבניין הפנימיה, ואחד מהם הציע לערוך בו חיפוש, אולי שם נמצא אנשים נורמליים שמפירים את החוק. בדיוק ברגעים אלו יצאו הבחורים ממקום מסתורם. החיילים פגשו בהם, כיוונו אליהם את נשקם והרגו אותם, הי"ד.
"מסיפור זה" – היה אומר רבי דוד – "למדים אנו שמלימוד תורה לעולם לא מפסידים, ואדרבה, הדבק בתורה לא רק שחייו מאושרים, אלא זוכה הוא אף לחיים בעצמם".