בין כלי הזמר שהיו באמתחתו, הייתה גם קרן גדולה, אמרו לו: באין לנו שופר לתקוע- תקע בשופר הגדול שלך. נאחז האיש תוגה, ודמעות עלו בעיניו, שידע כמה נבזה הוא ואיך ימלאנו ליבו להוציא יהודים ידי חובת מצוה גדולה כזו של תקיעת שופר בראש השנה?

"ובשופר גדול יתקע"

בשנה בה נלקחו ונחטפו יהודים רבים לצבא המלך, ביום א' דראש השנה, ניצבו המתפללים בבי כנישתא בבעלזא, והמתינו שייכנס מרן לתקיעת שופר, אך הזמן נקף ובואו התאחר עוד ועוד. אנשי הבית וגדולי התלמידים שניסו להיכנס למחיצתו, מצאוהו נסער ובוכה, ואמר להם שאינו יכול להתעורר בשום אופן לסדר התקיעות.

גדולים היו הצער והחשש, כי אם מרן אינו יכול לגשת לתקוע, מי יודע פשר הדבר?! ולפתע, באחת, נהפך לאיש אחר. התמלא שמחה ועיזוז ומיד ניגש בהתעוררות עצומה לתקוע בקול רם.

בעת עריכת השולחן, בליל ב' דראש השנה, סיפר מרן לאנשי שלומו, כי היה קטרוג גדול ונורא, וראה שאין שום דרך מבוא ושביל להעלות בעדה את התקיעות למרום. באותה שעה, באחד ממחנות הצבא, התאספו חיילים יהודיים, שהיו שרויים בצער וביגון בין אנשי הצבא הערלים, אך על כל צרתם גדל צערם בראותם שאינם יכולים לשמוע קול שופר בראש השנה.

באותה סיעת חיילים היה יהודי אחד, קל שבקלים, שהיה אומן בנגינת חצוצרה, וזה היה תפקידו בצבא- לנגן בכלי זמר. בין כלי הזמר שהיו באמתחתו, היתה גם קרן גדולה שאולי הייתה כשרה בדוחק לתקיעת שופר. בצר להם, ניגשו אליו ואמרו: "הלא בקי אתה בנגינה, ובאין לנו שופר רגיל לתקוע, לכל הפחות תקע בשופר גדול שלך ונצא ידי חובת תקיעות בו". נאחז האיש תוגה והתמרמרות ודמעות עלו בעיניו, שכן ידע כמה פחות ונבזה הוא, ואיך יימלאנו ליבו להיות ממונה להוציא יהודים ידי חובת מצווה, על אחת כמה וכמה מצוה גדולה כזו של תקיעת שופר בראש השנה? בבושת פנים, דחה אותם ואמר: "איככה אוכל להעז פנים ולהתייצב לפניכם, להמליך מלכו של עולם עליכם ולהכניס זכרונכם לפניו לטובה, בשעה שאני נקלה שבאנשים?" כמה שבכה וטען שאינו ראוי לכך, לא עזבוהו, כי לא מצאו ברירה אחרת לשמוע קול שופר.

כיון שלא יכול להם, נכנע ונטל את שופרו בידו והתכונן לתקוע. אזי, עלו בזיכרונו כל אותן עבירות שחטא ופשע, וכל המעשים הרעים שהיה מורגל בהם. הוא פרץ בבכי מר ויללה, ולא היה מסוגל לתקוע. כמה פעמים הגיש את השופר לפיו והניחו מידו, כי מרוב מרירות לא נשאו ליבו לתקוע לפני מלך מלכי המלכים. לבסוף, התאמץ מאד ותקע תקיעה גדולה ומרה עד מאד, בלתי לה' לבדו. "אותו קול גדול ופשוט" – סיים מרן – "בקע רקיעים וסתר מחיצות, חתר חתירה תחת כיסא הכבוד להעלות בעדה את כל התקיעות והתפילות, ואף אני מצאתי את אותה דרך שיעלו בה תקיעותינו לרצון לפני אדון כל".

מן המיצר

בהיכנסו אל בית הכנסת לתפילת שחרית של ראש השנה, הבחין פעם מרן בשני אברכים, העומדים ומשוחחים זה עם זה. הורה מרן לבנו, כ"ק מרן מהר"י זי"ע, שיגש למקום עומדם ויטה אוזן לשיחתם. חזר מרן מהר"י ואמר, שהם מדברים בשברון לב ונאנחים על שפלות מצבם ואינם יודעים באיזה פנים יעמדו לרצות את קונם ביום הדין.

אורו עיניו של מרן ואמר: "שני אברכים אלו, שברו את המחיצות והסירו את הקטרוג שהתעורר על בני ישראל, בשמים", וסיפר מרן, שמליצי היושר עמדו וסיפרו בשבחם של ישראל, על מעשי הצדקה והחסד שהם גומלים עם כל איש צר ומצוק. נענה השטן וקטרג, שגם אצל אומות העולם ישנם גומלי חסדים ונותני צדקה. והנה נשמע שיח התמרמרותם של שני האברכים הללו והמליץ יושר. תפס דבריהם בשתי ידיו ואמר: "אבל שברון לב שכזה אינו בנמצא אצל הגויים". התקבלה מליצתו והוסר הקטרוג, ובכן יכולים אנו לגשת להתפלל.

(מתוך יחיד בדורו)