ש. וייס
כאשר הסתערה מהפכת "דף היומי בעיון" מבית היוצר של 'דרשו' בבית מדרש גבוה דליקווד, אף אחד לא חלם לאן שתגיע. כיום מסתובבים בעיירת התורה קדרים צעירים של תלמידי-חכמים מופלגים, שניתן לדובב אותם מברכות ועד עוקצין – בעיון! כיצד הם עשו זאת? כיצד אולי גם אתה הקורא הנכבד יכול לעשות זאת? למטרה זו התכנסנו כותב השורות, הרה"ג רבי אביגדור ברנשטיין ורבי שלמה רוזנשטיין – חברי הנהלת 'דרשו' העולמית – לשיחה קצרה ומרתקת עם הגאון רבי יצחק סורוצקין שליט"א – ראש ישיבה טלז מתיבתא דליקווד – ומראשי המדרבנים של תכניות הלימוד ביבשת אמריקה. כובדנו גם בהשתתפותו של הגאון רבי משה יוסף הלוי פרוזאנסקי שליט"א, אשר במשך שנים רבות עמד בראש ה"דף חבורה" ושיתף אותנו מניסיונו הרב. אך לא על העבר באנו, כי אם על של עכשיו: ש"ס בעיון זה אתגר אפשרי עבור עַמֵלֵי-תורה! קחו עמכם דברים!
'חבורת הדף', או בעגה המקומית (בהשפעת התחביר האידישיסטי) ה"דף-חבורה" היא חלק אינטגרלי ממבצר התורה 'בית מדרש גבוה' – "בי.אם.ג'י" אף זה בעגה המקומית. האברכים השותפים לחבורה נפלאה זו רשומים כאברכים מן המניין בכולל, אך משעבדים את עצמם הרבה מעבר לסדרי הלימוד הרגילים. הם יושבים במרוכז באחד מבתי המדרשות הרבים של הישיבה. חבורה זו מושתתת על לימוד של דף ליום – גפ"ת עם עיקרי הראשונים!
עולם התורה כבר למד להכיר את החיבורים הנפלאים שיצאו לאור ע"י בני החבורה, ספרי המראי-מקומות ותמצית הסוגיות על מגוון מסכתות הש"ס (אהל רמ"א – ברכות; אהל צבי – שבת; אהל חן – עירובין; אהל רמ"א – פסחים; וכן על זה הדרך). מי שעשה את החבורה למה שהיא הוא הגאון רבי משה יוסף הלוי פרוזאנסקי שליט"א.
לפני שעברנו לדיון המעמיק והמעשיר אודות לימוד דף בעיון, ביקשנו ללבן בעזרתו כמה נקודות ביחס לחבורה שלומדת דף עיוני מידי יום ביומו.
שאלה: סברות דקות בלימוד, יושבות ב"תוונא דליבא" וקשה לחיות אותן מחדש אם לא שקועים בענין. נשאלת השאלה: האמנם אלו שלומדים כמויות גדולות בעיון, מסוגלים לזכור הכל? או שבסופו של דבר הם נשארים למעשה עם "זיכרון בקיאותי" בלבד?
הרב פרוזאנסקי: לא אומַר שזוכרים את כל דברי הרשב"א, או את כל המהלך של רבי עקיבא אייגר, אבל זוכרים את עיקר הדבר. את התירוץ של הרשב"א! את היסוד של רעק"א! וכך זה בכל הש"ס. הגמרא עם עיקרי הראשונים מונחת במוחם וליבם "גֶעזוּנט" – באופן בריא! כך זה כאשר אתה לומד דף לא בשעה, כי אם בשתים-עשרה שעות, ותמיד מקפיד לחזור עליו שוב ושוב, אתה פשוט זוכר!
שאלה: האם החבורה מתאימה לכל אחד?
לכל אחד שמסוגל להתאים את עצמו לדרישות התובעניות שנובעות מהרצון לסיים את הש"ס עם עיקרי הראשונים ושרשי הסוגיות ולדעת אותם!…
בין בני החבורה מתהלכת לה אמרת כנף פנימית, לפיה שני אברכים משוחחים באופן הבא: א. מתי היום הולדת של הבן שלך? ב. מעביר את היד על מצחו ומשיב: במסכתא מנחות דף לב!… פשוט מרוב שקיעות בלימוד, התאריכים הפכו להיות של דף הגמרא שיש להספיק באותו יום.
אך מסתבר שזה צריך להתאים גם לעזר-כנגדו, שכן על כל דקה שהאברך יכול להקדיש את עצמו למטרה הנעלית, יש את האישה שמאפשרת לו את זה ומטילה על עצמה חלק מהאחריות שהייתה מוטלת עליו.
באופן קבוע היו מתקשרות לרעייתי נשים שבעליהן הצטרפו לחבורה ומספרות בהתרגשות כיצד למרות שגם לפני כן היה הבעל 'בן עליה' הרי שמאז שהצטרף לחבורה הוא נהפך ל"אַ נַאנדֶערֶער מֶענטש!" [=בן אדם אחר] כל אחד מבין שגם לפני כן היה לה לאותה אשה בעל אברך, אלא שהיא חשה שכאן מדובר במשהו עוד יותר עילאי. האברך שמצוי כל הזמן במתח לימודי גבוה, שואף סיפוקים יומיומיים מההספק וההתקדמות – והאווירה העוצמתית הזו מקרינה על הבית שלו באופן נפלא!
שאלה: עד כמה "קריטית" השמירת סדרים – האם כאשר הלומד יחסיר שעת לימוד שוב לא יהי' לו קנין?
(בחיוך) אולי אצלכם בארץ ישראל – בזכות האוויר המחכים – ניתן לזכור לימוד ללא חזרות, אבל אצלנו באמריקה, כדי לזכור צריך לחזור ולחזור ושוב לחזור…
כל בוקר אנחנו חוזרים את הדף של אתמול, לצד חזרה על עוד שני דפים שלמדנו בעבר. בכל ערב שבת חוזרים את הדפים של השבועיים האחרונים, וכך הלאה. וא"כ שעה חסרה זה חזרה חסרה.
שאלה: האם ישנם גילויים של "מסירות נפש" אצל בני החבורה?
תראה, לא מדובר כאן ב"סיפור הרואי" של מסירות נפש שמתרחש פעם ביובל – אלא במסירות נפש יומיומית שמורכבת משמירת סדרים דקדקנית! מהקדשת 'בין הסדרים' לחזרות! וממבחנים קשים! כל אברך כולל סטנדרטי עדיין מוצא לעצמו זמן פנוי ללמוד מה שליבו חפץ. אך כאן הלומדים משעבדים עצמם ללמוד ולחזור וללמוד ולחזור – פשוט במסירות נפש! התמסרות ללימוד עקבי של הש"ס כולו וידיעתו! באופן הלימוד הזה, חצי שעה איננה כלל "שלושים דקות" אלא "דף חזרה"!!!
***
מצוידים בהגדרות מדויקות אודות עצם התנהלות החבורה, ביקשנו להעמיק יותר בנושא לימוד דף-היומי בעיון. השאלה הכי מסקרנת היא: עד כמה ההישג הבלתי נתפס של ידיעת הש"ס בעיון הוא דבר המסור לכל, "איך עושים את זה?"
מסתבר שהתשובה תלויה בעצם ניסוח השאלה: כלומר מה ההגדרה של "לימוד עיון"? אם ההנחה מראש היא שעיון פירושו לעיין בכל החידושים שחוברו על המסכת באלף השנים האחרונות, אז זו באמת משימה שלא ניתנת להתבצע כי אם על ידי מחשב. אבל אם עיון הכוונה לימוד אמיתי – כפי שהיה מקובל בעבר בעולם התורה – הדבר בהחלט אפשרי.
הגאון רבי יצחק סורוצקין שליט"א מצביע על זוויות מפתיעות בנושא זה: כאשר אומרים דף-היומי זה מקוטלג ישר במוח עם נתוני הזמן הבאים "ארבעים וחמש דקות"… או "שישים דקות"… אבל אני זוכר מצעירותי בעת לימודי בירושלים מגיד-שיעור שהיה מוסר דף-היומי במשך ארבע שעות! הוא היה מגיע לשיעור עם ערימה גדולה של ספרים ומלמד את כל הדף לעומק – כמעט אפשר לומר בעיון.
שאלה: אגב; מדובר היה בשיעור דף-היומי לבעלי-בתים?
כן! אם בצעירותו זכה האדם לרכוש באמת קנייני-תורה, אזי גם כאשר הוא נאלץ בהמשך לצאת לפרנסתו התורה עדיין נשארת אצלו עיקר היום. ישנם גם היום כאן בליקווד בעלי-בתים לא מעטים שיושבים ולומדים 6-8 שעות ביום. מי שמקדיש לתורה שעה ביום, אכן לא מציאותי שילמד דף-היומי בעיון, אך כאן בלייקווד לבדה ישנם מאות בעלי-בתים שיושבים בישיבה סדרים שלמים במשך היום. מגיעים לכל סדר א' ובסדר שלישי מוסיפים עוד כשעתיים-שלוש.
שאלה: אם בעל-הבית מסוגל ללמוד 6-8 שעות, הרי זו "תביעה" על אברך!
מה פתאום? הלוא אברכים לא מעטים לומדים 10 ו-12 שעות ביממה, ויש שיותר מכך!
שאלה: הדרן לדוכתייהו, נחזור לענייננו, איך מספיקים דף ביום בעיון? הלוא לפי צורת לימוד העיון בימינו לעולם אי אפשר להספיק דף ביום, גם לא בשבוע…
אכן צריך להעמיד דברים ברורים בסוגיה זו, אחת ולתמיד. בדיוק היום הראני חכ"א לשון נפלא בספר 'סדר היום' למקובל רבי משה אבן מכיר זי"ע אשר חי ופעל לפני ארבע מאות שנה – וכך הוא כותב בספרו ב"סדר הלימוד": "וזה היה המנהג שנהגו לקבוע ישיבות לפלפל בהם סוגיות ודיבורים קשים, אע"ג שנראה כאיבוד זמן – אחר שאין מוציאין ממנו לא דין ולא משפט כו' – כדי ללמוד להישיר השכל, כדי שידע להעמיק העניינים כאשר יבואו לידו, כדיש יוציא לאור משפטו".
"ומי שלומד בענין אחר, נצלל במים אדירים והעלה חרס בידו, ומוציא שם רע על חמדת התורה הקדושה והעמוקה, כי נראה לו שאין ענין התורה כי אם אותו דרש שעולה בדעתו בתחילת עיונו, והוא הפשט הדומה למלבוש החיצון שנותן האדם על בגדיו החשובים כדי שלא יתלכלכו, ולא יראו לכל כי עיקר התורה סודותיה ורמזיה הנסתרים והעמוקים הם נעלמים מעיני הכל בתחילת העיון, עד שמי שיש לו שכל יטה שכמו לסבול הטורח והמשא לעיין יום אחר יום עד שיגלה הענין".
כאמור, המקובל הזה חי הרבה לפני יסוד ישיבת ולוז'ין… וכבר אז הוא כותב משפטים נוקבים שכאלו בעד הלימוד המעמיק והאיטי.
אמנם, ככלל ידוע שפעם למדו מהר יותר אך במשך השנים נוצר תהליך קבוע של צמצום הולך וגובר בהספק הלימוד. זה מצטייר כתופעה חיובית של העמקת העיון, אך כל גדולי ישראל בדור אחרון זעקו שלא זו הדרך ולא זו העיר. כך לא צומחים תלמידי-חכמים.
שמעתי ממרן רבי מרדכי גיפטר זצוק"ל, ששמע ממרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, ששמע ממרן רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל: כאשר אחד מגדולי ישראל רצה לתאר את השינוי בדרך-הלימוד שהשתרש בישיבות אמר כך. לוּ יצויר שיקימו ישיבה חדשה ויוכלו לבחור בה כאנשי צוות את מי שרוצים היו מעמידים בשיעור א' את המהרש"א, בשיעור ב' את הפני יהושע, בשיעור ג' את רעק"א ולבני הקיבוץ את רבי איצלה מפוניבז'… כוונת הסיפור הייתה להצביע על כך שהשינוי בדרך לימוד העיון כבר התרחש לפני 100 שנה, אבל מדברי המקובל נוכל אולי להצביע ולטעון שהוא החל כבר לפני 400 שנה!…
שאלה: איך זה באמת קורה שכאשר מרן רבי שמואל רוזובסקי זצוק"ל מתחיל לומר שיעורים בכתובות הוא מגיע עד דף פ', ואילו והיום בקושי מגיעים עד דף י"ב…?
תראה, רבי שמואל עצמו ירד ממחזור למחזור בכמות הדפים אותם הספיק! אם במחזור הראשון הוא הגיע לדף פ' אז במחזור השני זה כבר היה עד דף ס"ד, וכן על זה הדרך. בקלעצק למדו את כל מסכתא בבא בתרא בחורף אחד, ואילו היום… אבל מה זה מלמד אותנו? שלא מדובר בתופעה נקודתית כי אם בתהליך. תהליך שככל שהתרעמו נגדו, הוא מאוד מאוד קיים. כאשר אני התחלתי למסור שיעור לפני 40 שנה, הורה לי הגר"מ גיפטר שאני חייב להספיק בשבוע שניים וחצי דפים. בחלוף עשור כבר אחזנו בהספק של דף וחצי.
מרן רבי מרדכי גיפטר זצוק"ל סיפר שבישיבת 'טעלז' באירופה היה עותק אחד של רשב"א עבור 450 בחורים, ושאר ראשונים כלל לא היו, אז מה למדו? גמרא! ואיך למדו גמרא? בעיון! אבל בעיון מסוג אחר, בהעמקה ולא בריבוי ספרים. ואילו היום בחור מתבייש שהוא לא יודע את כל ה"רבי שמואל" ו"רבי נחום" ורבי לייב"… וכך במקום 'מוסיף והולך' נהיה 'פוחת והולך'. צעקו על התופעה, אבל זה לא ממש עזר.
שאלה: ישנו איזה לימוד-זכות לתופעה?
מרן רבי משה שמואל שפירא זצוק"ל הצביע על נקודת חילוק מעניינת בין דורנו לדורות הקודמים, שנוגעת לנושא זה. פעם לא היו כוללים, או כמעט ולא היו. שנות הלימוד הסתיימו עם הנישואין. במצב שכזה אם הבחור לא הצטייד עם ידיעת התורה כבר בישיבה, לא היה לו מתי להשלים.
אפילו כאן בליקווד, רוב האברכים עזבו את הכולל כעבור שנים ספורות. בהתחלה מרן רבי אהרן קוטלר זצוק"ל היה צריך לשכנע את הבחורים להסכים להישאר בכולל שנה אחת לפחות. ואנחנו לא מדברים על לפני 100 שנה, כי אם על תקופה שלפני 50 שנה. אני זוכר את הימים בהם לא כל אברך התקבל לכולל, ובכלל בתום ארבע שנים כבר לא התחייבה הישיבה להמשיך לתמוך באברך… כיום המצב שונה, שהרי לאחר הישיבה ממשיכים לכולל, וישנם שנים בהם ניתן להמשיך ולהרחיב את ידיעת התורה.
***
מעבר ל"לימוד-זכות" שנאמר, ישנו עוד יסוד שיכול להסביר את התופעה: לשון הגמרא בסוכה (נב.) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום" אמנם בקידושין (ל:) הלשון הוא "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום". מה בין מתגבר למתחדש? 'מתגבר' זה שאותו יצר-הרע של אתמול מתחזק, אבל 'מתחדש' זה כבר משהו אחר לגמרי. היום הופיע יצר-הרע חדש ויש לראות איך להתמודד מולו, כי הוא כבר לא באותו לבוש של היצר-הרע של אתמול.
אם בעבר לא בלטה כל-כך התחדשותו של היצר-הרע, כיום עינינו הרואות איך בכל יום הוא מעמיד בפני הצעירים פיתויים חדשים.
התופעה הזו דורשת מאתנו משהו, אך אקדים במעשה מהחפץ חיים זי"ע כפי ששמעתי מהגאון הגדול רבי שמואל בירנבוים זצ"ל. אם נבקש להביא דוגמא של אדם מה"דור הישן" – שלא שינה בכהו זה ממה שהיה "אִין דֶער הֵיים" לפני השואה – יהיה זה רבי שמואל זצ"ל. ודווקא ממנו שמעתי את הסיפור הבא שהותיר אותי בהתפעלות נסערת:
היה גנרל רוסי שהיה מוצלח באופן חריג, בכל חזית אליו הוביל את הצבא הרוסי, חזר מעוטר כמנצח. בהמשך הזמן התבגר ופרש מן הקרבות. לימים נדרשה רוסיה לעמוד בקרב גדול, וביקשו ממנו שיעמוד בראש החזית. אמנם, באותו קרב נחלה רוסיה "אַ שׁרֶעקלֶעכע מפלה" [-מפלה נוראית] באו ושאלו אותו בתימהון: מה קרה? הלוא בעבר תמיד ניצחת!
היה שם פיקח אחד שהסביר: היא גופא החיסרון!
מה הכוונה? מאחר שהוא תמיד ניצח בעבר, השכיל האויב ללמוד את כל הטקטיקות המיוחדות שלו, ולבנות מערכת שתוכל להתמודד עמן. וכך, בשונה מאשר בעבר, הפעם הגיע האויב מוכן. מול כל צעד בו נקט הגנרל המזהיר, כבר הייתה להם תשובה מוכנה מראש! רק אם היה הגנרל מבין שלפי ההתפתחות יש לנהל את הקרב בצורה שונה, היה בידו לנצח!
סיים ואמר לי רבי שמואל זצ"ל: ראש ישיבה לא יכול לנהוג עם התלמידים כפי שפעם נהגו. הבחורים שונים, אורח החיים שונה, וממילא מוטל עליו "זִיך צוּ-פַּאסטן" [-להתאים עצמו] למצב הדור. מכיוון שהיצר הרע מתחדש ובוער כתנור, אף עלינו להתחדש. אם נלמד איתם אותו דבר שוב ושוב ושוב לא נשיג את ההגנה. עלינו להחדיר את החיוּת! אַ גֶעשׁמַאקֵע סברא! א נַיֶיע ווארט! [-ווארט חדש]
מרנא רבי ישראל זי"ע צפה מראש ש"זה לעומת זה" נזדקק לכלים חדשים במלחמת היצר! ולפיכך, מהלך הלימוד התגלגל במשך הדורות בגלגולים שונים, בהתאם לכל דור ודור. הווה אומר שהתשובה לפער-הדורות היא נתינת הדעת כיצד אנו מתחדשים נגד התחדשותו של היצר-הרע! וענין זה בהחלט משליך על צורת הלימוד.
***
השתדלנו להקיף בקצרה את יסודות הנושא, וכעת לעיקר: זאת ברור שכל הלימודי-זכות לא הופכים את מי שלא יודע ש"ס לאחד שכן יודע… כאשר בחור כבר סיים את הישיבה – והוא כבר יודע "איך ללמוד" – ברור שעליו לקחת על עצמו לרכוש ידיעה רחבה בתורה, לחזור ולשנן! וזו התועלת העצומה של דף-היומי בעיון!
שאלה לסיום: לימוד עיוני לא יכול להיעשות שלא בזריזות ובחשק. מה מעניק למאות ואלפי המשתתפים במסגרות השונות את ה"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"?
שני הגאונים שליט"א קופצים כנשוכי-נחש: האברכים נהנים, פשוט נהנים! מלאים בסיפוק ובשמחה! לומדים דף, ועוד דף, אך לא רק לומדים אותו אלא יודעים אותו – ובעיון!
1/274