החיים מלאים סערות. גם החיים הציבוריים וגם הפרטיים. יום אחד מנצחים, למחרתו מפסידים. פעם עולים שמים ופעם יורדים תהומות. מהי העצה להישאר 'מאוזנים', ביישוב הדעת, ולא להטלטל ולהיסחף לכאן ולכאן?
אגדה עתיקת יומין מספרת, שהחכם מכל אדם שלמה המלך ע"ה נשא על אצבעו טבעת זהב ועליה תחריט של שלושת האותיות – י, ז, ג. בעת צרה רחמנא לצלן היה מציץ בתכשיט ובכיתוב שעליו ושואב מכך מלא חופניים עוז ותעצומות נפש. ולחילופין בעת שמחה, היה שוב מישיר מבטו בצירוף האותיות הסתומות ונוקט בכך משנה זהירות שלא לבוא חלילה לזחיחות הדעת.
למי שעדיין תוהה על פשר החידה, שלושת האותיות מרכיבות את ראשי התיבות: "גם זה יעבור"… 'תזכורת' זו אימץ המלך בכל עת. גם כשהשעה משחקת וההצלחה מסחררת, צריך לזכור ש'זה יעבור', שלא לעולם חוסן וכי 'גלגל חוזר בעולם'; וגם להיפך, כשהכל נראה שחור וקודר, צריך לזכור ש'זה יעבור', עוד מעט יגיע האור שבקצה המנהרה.
מקור קדום אין בנמצא לאגדה זו, אך די לנו בדבריו של מרן החיד"א בספרו 'חדרי בטן' שכתב בזה הלשון: "שלמה המלך עליו השלום היה לו חותם וכתב עליו: גם זה עבר". גם הבן איש חי מביא מעשיה ארוכה הנסובה על טבעת מעין זו, אך אין בה אזכור כלשהו לשלמה המלך.
[מענין לציין גם את המסופר (סיני כח עמ' רעו), כי בימי מלחמת העולם השניה הפיצה חברה לתעשיית תכשיטים באמריקה טבעות מכסף וזהב שעליהן היו חקוקות האותיות 'גזי'. במודעות בעתונים פורסם ששלוש האותיות העבריות הללו היו חקוקות על שלטים ועל טבעות של גיבורי המלחמה שלנו כסמל של מזל, וכי האותיות הללו הן ראשי התיבות "גם זה יעבור"…]
הגאון רבי יוסף ישראל דייטש בספרו 'בן גרני' מוסיף פרטים רבים עלומים בקורות הטבעת הסגולית, אותם מביא הוא בשם מדרש אשר לא מצאנו מקורו:
"ואיתא במדרש, דוד המלך עליו השלום קרא פעם אחת את צורף הזהב, וציווה עליו לעשות דבר אשר יביט בו בעת צרתו ותסור ממנו עצבונו, וברוב עליו שמחתו תמעיט השמחה. והצורף נזדעזע, כי לא ידע מה שיעשה. ובהליכתו מבית המלך בפנים עצובות פגעו ילד יפה מראה ויפה תואר ושאלו על עצבותו, והוא לא השגיח בו, עד שנפצר מהילד וסיפר לו מה שביקש המלך ממנו, והאיך לא ידאג אם איננו יודע מה המעשה אשר יעשה. וענה לו הילד: אל תהא זאת לדאגה, לך עשה טבעת ותחרות בה התיבות 'גם זה יעבור', וכן עשה, והביאו אל המלך דוד, אשר תמה מאד על חריפותו. אך הצורף הודה על האמת שילד אחד יפה תואר ומראה עוררו לכך, והמלך שאל על צורתו ונודע ששלמה היה אותו ילד. וכשצר היה לו לדוד וראה הטבעת וסר עצבונו, וכשהיה שמח הרבה והביט על אצבעו וראה את המילים החרותות בטבעת, ושבת מגיל" [לגירסה אחרת של אגדה זו, המובאת ב'סיני' שם, המעשה היה עם המלך שלמה, והילד היה רחבעם, וכן ישנן וריאציות נוספות למעשה זה ואכמ"ל].
לפי זה הוא מפרש את הפסוק "לא ימיש עמוד הענן" – המחשיך מעט – "יומם, ועמוד האש" – המאיר בחושך – "לילה, לפני העם". כלומר, גם ביום, ברגעים של הצלחה ושמחה, צריך לזכור את ה'ענן', וגם בלילה, ברגעים של נפילה, צריך לזכור את האור.
וממשיך – "והאיך אפשר זאת? על ידי ש"לא ימיש מתוך האהל", שידמה העולם הזה לאוהל, אשר אינו קבוע כי אם עובר…"
(ע"פ: ג' מרו"ם, המבשר תורני כי תשא; ועוד)
2/6611