היה זה כמה שנים לאחר נישואיו של מרן רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זללה"ה, בהיותו מתגורר בצריף העץ שעמד באותם ימים במעלה ההר, בכתובת שלימים התפרסמה בכל העולם – "רחוב וילקומירר 4 בני ברק". באחד הבקרים לאחר שסיים את תפילת שחרית כותיקין במנין אצל מורו ורבו מרן החזון איש זי"ע, ביקשו רבו הגדול שיכנס עמו לחדרו. מרן החזון איש פתח את הארון הקטן ששימש למקום קירור על ידי בלוק קרח שהיה מונח שם, הוציא מעטפה שבתוכה היו גרעינים מהאתרוג עליו בירך בסוכות, ומסרו לתלמידו – רבינו זללה"ה, וביקשו: "קח גרעינים אלו ונטע אותם בחצר ביתך ותגדל מהם עץ שיוציא אתרוגים מהודרים לברכה".
רבינו קיים את רצונו ובקשתו של רבו החזון איש, כאשר הרבנית מתמסרת לטפל בכל התהליך עד שנבטו הזרעים והפכו לשתילים, ומהם שתלה בחצר את העץ. מרן החזון איש זי"ע היה מתעניין במשך התקופה על התפתחות העץ והטיפול בו, והיה מזרז שיתנו מים לעץ שיגדל היטב. כשרבינו הביע פעם בפניו את חששו שאינו יודע כלום בגידול עצים ושתילתם, ומי יודע אם יצליח העץ, ענה החזון איש: "במשב רוח אחד ששולח הקב"ה מצליח העץ לגדול ולהצמיח פירות".
ואכן רצון יראיו יעשה, התהליך הצליח, ומיד לאחר שנות ערלה ורבעי, עם התקרב חג הסוכות מילאה התרגשות גדולה את רבנו ומשפחתו כאשר מרן החזון איש בא בעצמו לחצר לחפש אתרוג. מרן החזון איש נשכב מתחת לעץ בטירחה מרובה ובחר לעצמו אתרוג מהודר.
בהזדמנות כשטייל רבינו זללה"ה עם רבו מרן החזון איש זי"ע ורבו שאלו האם הוא משקה את העץ, שאלו רבינו מאין מוצאו של אתרוג זה, ומהיכן יודעים בוודאות שאינו אתרוג מורכב. ענה החזון איש: "אתרוג זה יש עליו דין כאתרוג עם מסורת", אמר ולא הוסיף. וידוע מתלמידי החזון איש, שאתרוג זה מוצאו מהעיר שכם, ומרן המהרי"ל דיסקין גם בירך על אתרוג מיוחס זה.
מאז שגדל העץ בחצרו של רבינו זללה"ה, הקפיד החזון איש לקחת ולברך דוקא על אתרוג מעץ זה, וכך גם המשיך גיסו מרן הסטייפלער זצוק"ל, שהיה מגיע מידי שנה ביום ט״ו לחודש אב [חודשיים לפני סוכות] לחפש על העץ אתרוג, והיה נוטל ושומר אותו בזהירות לחג הסוכות, כשהוא מקפיד לשלם עבור האתרוג מחיר מלא. באחת השנים כשרבינו סירב לקחת ממנו תשלום, אמר הסטייפלער לרבינו: "אתה הרי נותן לי הכל, ואני איני נותן לך כלום". כלומר, אתה מזכה אותי בחיי עולם הבא על ידי האתרוג המיוחס הזה שאתה נותן לי, וכל כסף וזהב שבעולם אינם שוים לעומת מצוה מהודרת זו.
באותן שנים, בימים לפני חג הסוכות היה ביתו של רבינו הפקר ממש. כל תלמידי החזון איש היו מסתובבים בבית ובחצר, ובודקים כל אתרוג שנקטף מהעץ. מסביב לעץ התפתחו שיחות בדברי תורה והיו הת"ח מתנצחים זה עם זה בהלכה. הריתחא דאורייתא מסביב לעצים היתה לשם דבר בבני ברק, החום הלוהט לא מנע מהם לטרוח בחביבות המצוה.
[נזכיר חלק מתלמידי החזון איש זי"ע שהיו באים כל שנה לקחת מעץ זה את אתרוגם: הגאונים רבי גדליה נדל, רבי חיים ברים, רבי דוד פרנקל, רבי יהודה שפירא, רבי משה יהושע לנדא, רבי אברהם הורביץ, רבי אלעזר צדוק טורצין, רבי חיים גריינמן זצ׳"ל, ולהבדלחט"א רבי מאיר גריינמן, רבי יחזקאל ברטלר שליט"א, ועוד ועוד], לאחר שעות של עיון וחיפוש בעץ, ובכל האתרוגים, החל מעמד המעשר, כשרבינו זי"ע עומד בחיל ורעדה מתוך מאמץ של ריכוז וכובד ראש לקיים מצוות תרומות ומעשרות בטבל ודאי. היו אלה שעות של עונג עילאי למי שחזה בהם.
במשך השנים ביקשו רבים מרבינו זללה"ה לקחת שתילים ולגדלם במקומות אחרים, ורבינו נתן בחפץ לב. הוא ראה בכך זכות לזכות את הרבים באתרוגים מהודרים בלתי מורכבים. תלמידי החזון איש שתלו פרדסים משתילי העץ הזה, ומכאן יצא ונפוץ זן האתרוגים הנפוץ ומוכר לכולם, זן חזון איש, שהיום נמכר בכל העולם.
המעניין הוא, שראו ברכה מיוחדת בעץ זה שבחצרו של רבינו, שברכתו של מרן החזון איש הועילה והעץ גדל ונתן פירות שנים רבות שלא כדרך טבעם של עצי אתרוגים שנחלשים מהר. רבינו זללה"ה בירך כל ימיו דוקא על אתרוג מעץ זה, וכן להבל"ח מקפיד מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א ועוד מגדולי ישראל [גם האדמו"רים מתולדות אהרן ותולדות אברהם יצחק לוקחים כל שנה אתרוג מעץ זה, שכך היה מנהג אביהם האדמו"ר הזקן מתולדות אהרן זצ"ל].
מדהים ומפעים, שבימי האבל לפטירת רבינו זללה"ה, בחדשי תמוז ואב, בזמן שמדי שנה היו מורידים מהעץ כמה מאות אתרוגים, לא נראה על העצים שום פרי, וראו בחוש שמאז שעלה לשמי רום ונסתלק לישיבה של מעלה נסתלקה הברכה מפרי עץ הדר. תלמידי רבינו עלו לקברו של מרן בעל החזון איש זי"ע ולקברו של רבינו זללה"ה ונשאו שם תפילה שתמשיך הברכה באילן, ואכן אחר כך ניכרה קצת התאוששות בעצים וצמחו כמה עשרות אתרוגים בודדים מפרי הדר מיוחס זה.
(גיליון פניני דעת)