בימים ההם, כשגג בית הכנסת היה בנוי מאזבסט, התמלא הגג חלודה, חתול הילך על הגג ולפתע נפל פנימה באמצע התפילה על ראש אחד המתפללים. החלו בריחות, קפיצות, צעקות ומהומה מסוימת, ר' בן ציון לא הניע את ראשו לאחור… הייתי אז ילד ועמדתי ליד הרב, לא האמנתי למראה ראשו שנשאר במקומו.

"ואנוכי עפר ואפר"  (י"ח, כ"ז)

אל תכעסו אם בסך הכל נספר סיפור של ילד, על אחד מגדולי הדור – רבי בן ציון פלמן.

ילד טהור עיניים. עם עיניים קטנות של ילד ופה קטן של ילד, אך געגועים של איש מבוגר. כך סיפר ילד שכיום כבר גדול והיה לאיש, ילד מילדי הקהילה:

כתינוק, כילד, נולדתי לתוך קהילת 'נחלת משה' בבני ברק, כך שהדמות שעמדה לנגד עיניי הייתה רב המקום וממנו למדתי את התשובה.

הרב הוא השעון הגדול התלוי במגדל העיר, שעל פיו מכוונים כולם את שעונם הפרטי, כמו בימים ההם שהכל הגביהו עיניהם מעלה וכיוונו את שעוניהם על פיו.

הקהילה זקוקה לרב עד מאוד כמו אוויר לנשימה, לתחום אחד בלבד – למושגים.

לשם כך בלבד נולד הרעיון של רב קהילה לדידו של ה'אור שמח', וגם בעיניו של רבי בן ציון פלמן מבני ברק.

לא תאמינו. הוא לא היה מלאך המכה על קדקודנו ואומר "גדל". לא. הוא לא מצא את המקל שבו מכים על קדקוד בני הקהילה.

הוא היה המלאך שהיכה על קדקדו של ר' בן ציון פלמן ואמר לו: "בן ציון בן ר' שמואל פלמן, גדל".

ואותו המקל שהיכה על קדקודו של ר' בן ציון בן ר' שמואל, היה אומר לכל אחד מבני הקהילה גדל. כזה ראה וקדש.

המקום הפינתי

הרב הצליח ליצור אצלנו תחושה שהמקום הפינתי ביותר וגם השקט ביותר בבית המדרש הוא ה'מזרח' ליד הארון קודש. הוא ישב שם בפינתו עשרות שנים, כשמעולם לא הגביה את קולו לא ב'אמן' ולא בקריאת שמע, לא ב'נתנה תוקף'… מעולם!

הרב ישב ב'מזרח' ללא תנועות מיוחדות ומרשימות, פשוט כלום. הצטנף לו שם. מי שרצה לחפש יכול היה לראות לפעמים את פניו להבים בדבקות בבוראו, או פניו מתאדמות בעת קריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים. אבל מי הלך לחפש שם, בפינה הרחוקה והשקטה.

בדרך כלל עמד בתפילה בשקט, כאשר רק הפה והנשמה מתפללים, והגוף מתלהט אבל ללא תנועות.

לפעמים היה נראה על פניו כי הוא מלא כיסופין, וכמי שאינו יכול להביע במילים את מה שבלבו.

בגאונותו המציא את הרעיון שאין סיבה לברוח לקיר המערב, כי אפשר לקחת את קיר ה'מזרח' ולהפוך אותו לפינה מערבית.

הוא היה בכך חד בדרא, ואולי בכמה דורות, שלקח את תפקידו כרב מתוך החלטה כי לא ישתרר על הקהל בשום  צורה ואופן כלל; ובמשך השנים שכיהן כרב מעולם לא השתמש בסמכותו לשום עניין, לא בחילוקי דעות שנוצרים באופן טבעי לפעמים בין המתפללים, לא בצביון המקום, לא בקידום מעמדות, ולא בשום ענין. בענווה קיצונית ממש. גם אם נוצרו מצבים שללא ספק דעתו לא הייתה נוחה מהם, הוא ראה את עצמו כאחד המתפללים ולא כרב המקום שהציבור חייב לקבל או לפחות לשמוע את דעתו.

וכיוון שר' בן ציון החליט שרבנותו לא תהיה בשום צורה השתררות אפילו לא על קל שבקלים, נהפכה החלטה זו לכעין 'הלכה למשה מסיני' שאין לערער עליה: רבי בן ציון פלמן מתוקף תפקידו הוא, להיות היהודי הפחות בולט בקהילה. בד בבד הוא גם 'מתנדב' לענות על שאלות…

והמתנדב הזה שירת את בני הקהילה. כי הם היו מאושרים להמתין לרב בדרך או להגיע לביתו ולשאול. אם יש להם ממש כאן לידם בתוך ד' אמותיהם אחד ממתפללי בית הכנסת שבמקרה הוא גם רב המקום, והוא במקרה אחד מגדולי הדור, ובמקרה גם העמיד עצמו לענות להם בהתנדבות, הרי אין שמחה יותר גדולה מזו. לכן הם שאלו בדאורייתא, בדרבנן, ביורה דעה, בחושן משפט  ובאורח חיים, וגם את השאלות האישיות, כיוון שהיו בטוחים שמלבד אוזנו הסודית של הרב איש לא ישמע על בעיותיהם לעולם ועד. על פיו חתכו הכרעות חיים, ואף ביקשו את תפילותיו להעתיר עליהם ברחמים.

השפעתו הייתה ללא 'מקל חובלים', ללא 'מקל נועם', לא בשמאל דוחה ואפילו לא בימין מקרבת, אלא רק בעצם הידיעה שר' בן ציון הוא אדם אחר, מושלם בכל קנה מידה נכונה, וכדאי ללכת בדרכיו – "ראו בריה שבראתי בעולמי".

ואז, הרבנות אינה מקרבת את בעליה.

כי איזו רבנות מקרבת "את בעליה"? אותה רבנות שהרב הוא בעלים על הרבנות ועל הקהילה. אבל הרב פלמן הרי אינו בעלים אפילו על עצמו, וכי הוא מסוגל להזיז יד ורגל ללא הסכמה של מי שאמר והיה העולם?! הוא "כגמול כלי אמו" נתון בידיו של הקב"ה בלבד, וקל וחומר שאינו בעלים על אחרים. שבמקרה כל האחרים טובים ממנו שבעתיים – מי אני, עפר ואפר.

מהכיוון של כותל המזרח לא הייתה התרחשות, לא התייעצות, לא קריאה לגבאי, לא איתות לחזן. הרב פלמן בפינתו בעבודת התורה והתפילה.

חזנים, שיעורים, סגנון המתפללים, צביון המקום, עליות, כיבודים, אירועים וכו' – כל אלו יכולים להתנהל בעיקר על ידי הגבאים מקימי המקום, ואם מישהו מהגבאים ניגש משיב לו הרב כבעל חסד שמבקשים את עזרתו והחלטתו. והם ניגשו!

יש רב שמתערב קמעה בעדינות מאחורי הקלעים, או מנהל איכשהו מערכת קשרים עם אחד הגבאים שיהיה ידא אריכתא שלו וכדומה. אבל אצל הרב פלמן להיפך. מהותו – צנעה, חכמתו – אמת וישרות, אחד בפה ואחד בלב. וכמו ששתק בחוץ שתק גם בפנים.

בעל החי שנפל מהגג

ומה כל אלו קשורים לחתולה, שהילד, כמו כל ילד, רוצה לספר עליה? בבקשה.

מעשה שהיה: בימים ההם כשגג בית הכנסת היה בנוי מאזבסט, התמלא הגג חלודה. בעל חיים הילך על הגג ולפתע נפל פנימה באמצע התפילה על הראש של אחד המתפללים. החלו בריחות, קפיצות, צעקות ומהומה מסוימת. ר' בן ציון היה אז באמצע ברכות קריאת שמע והוא לא הניע את ראשו לאחור… הייתי אז ילד ועמדתי ליד הרב, לא האמנתי למראה ראשו שנשאר במקומו. וכבר אז משום־מה הבנתי, כי לאו דווקא מחמת התפילה לא סבב את ראשו אלא בעיקר כדי לא לבייש חלילה את המתפללים ואותי, וכדי לא לראות כיצד אנחנו קופצים ובורחים מחתולה שנפלה פנימה.

ענווה – בהצנע לכת

כל קהילה מאכלסת בתוכה סגנונות שונים, אישים מגוונים, יועצים, חכמים, מורי הוראה, גם שיעורים שונים מפי תלמידי חכמים. מחמת כך יכול לקרות לפעמים שמעמדו של הרב נשכח מעט, וזה יכול לצער את הרב.

בבית המדרש 'נחלת משה' , לא זו בלבד שר' בן ציון נתן הסכמתו לכך שתלמידי חכמים יבואו בקביעות למסור שיעורים, אלא שהוא יזם, דחף ודרבן זאת. כמו לדוגמה, השיעורים המפורסמים של רבי ברוך דב דסקין שליט"א, שר' בן ציון שמח בהם מאוד, והוסיף שמחה על שמחתו כאשר הכיר שהגרב"ד דיסקין מקבל מעמד של יוקרה בבית הכנסת, איזו שמחה! כי הנה בזכות כך ובזכות השיעורים  והמסגרות מצליח בית הכנסת ומאות המתפללים לומדים ומתעלים איש איש כלבבו, מי בשיעורי דף היומי בעיון, מי בבקיאות, מי ב'סדר' אחד ומי בשני 'סדרים', ולכל אחד יש מגיד שיעור כחפצו וכרצונו, האושר הציף את לבו. הוא ניסה להציע לתלמידי חכמים נוספים שיתפסו גם הם מעמד, ואף ביקש ממתפללים שייכנסו לשיעוריהם המתוקים.

וגם את ה'ענווה' הזאת לא ניהל ברעש או בסערה של 'טוב לב'… כי גם את הענווה ניהל בהצנע לכת… הצטנע, בצניעות.

"שאלתי פעם את ר' בן ציון", סיפר פלוני ממקורביו, "האם לא הפריע לו שיש  ב'נחלת משה' עוד כוללים ושיעורים בדף היומי? ענה לי הגרב"צ: 'וכי מזה אני דואג? הרי להיפך, כאשר נעשיתי כאן רב, על דבר זה התפללתי, על דבר זה התעניתי כמה תעניות. ביקשתי, התפללתי כל הזמן שבית המדרש יהיה ספוג בתורה ורק תורה, ושיהיו אתנו אברכים תלמידי חכמים, וברוך ה' שזה כך'".

ביום מן הימים פגש אותו פוסק הדור, רבי שמואל הלוי ואזנר, בעל ה'שבט הלוי' זצוק"ל, בשאלה: "ידידינו ר' בן ציון, מה סוד ההצלחה המופלגת של הקהילה שלכם 'נחלת משה'?".

"בכך שאני לא מתערב", השיב לו הגאון ר' בן ציון בחיוך של ענווה מתוחכמת.

חכמה בניהול הרבנות

בשנים הראשונות להקמת הקהילה המרכזית ב'נחלת משה' נפתחו בתי כנסת נוספים סמוך לבית הכנסת 'נחלת משה'. מטבע הדברים הם הועמדו איך שהוא כמתחרים. הם גם הכתירו רב משלהם לבית הכנסת.

באופן טבעי עלול היה להיווצר מתח ואפילו מאבק; ובפרט שכאמור, בתי כנסת אלו הכתירו רב משלהם למשכנם החדש, וקל מאוד לפרש את הדבר כחתירה תחת הרבנות של רב הקהילה 'נחלת משה'.

ויהי יום שבת קודש. אחד מגבאי בית המדרש הסמוך והחדש ביקש להשאיל את ה'נביא' מקלף לקריאת ההפטרה בנביא מהודר.

שאלו את ר' בן ציון והוא הורה ש"בוודאי לתת להם".

אחד האברכים תמה: "מדוע לתת למתחרים שלנו?!", ולפני שספר הנביא הועבר ניגש לרב ושאלו על כך, והרב תמה להיפך: "מדוע לא לתת להם?!".

אחרי התפילה ניגש אחד המתפללים לרב בתרעומת ובזעם: "מדוע להיות כל כך כנועים, מדוע תמיד להיות המוותרים והמפסידים? הם מקימים בית כנסת בתחומנו ומסיגים את גבולנו. יגענו כל כך, והנה הם מזיקים לנו?". הוא כילה את כעסו באוזני הרב, שהקשיב בסבלנות ארוכה במשך כמה דקות.

הרב הבין מאוד לנבכי לבו, וכיוון שהייתה לו אחריות לשלמות הקהילה ולהצלחתה, התיישב לצדו והסביר לו (לשיטתו ודווקא לפי רוחו של הכועס): "יקירי! ראשית־כל יש רק לשמוח בשמחת השני ולרצות בטובתו. ושנית־כל, אין לך על מה להצטער. זה לא יוריד מהכוח שלנו, ולא נפסיד מכך כלום. אסביר לך יקירי: אם מתקוטטים ואם לא מאירים פנים, מה קורה? מתחזקת ונקבעת המציאות הנפרדת: יש אנחנו ויש הם. שני בתי כנסת. אנחנו לבדנו והם לבדם, שניים שנפרדים זה מזה. ומהיכן תדע מי יגבר על מי? ותמיד יש מתח צער ומבוכות רבות.

"אבל כאשר אנחנו מסייעים להם ומעניקים להם מהצלחתנו, והם שמחים בכך וטוב להם אתנו, אנחנו נהפכים ל'מרכז' המשרת את כל הסניפים. אם נחיה בשלום ונעניק אנחנו רק נרוויח. ולכן אתה צריך לעזור להם להצליח, כי צריכים לעזור ל'סניפים' להצליח…".

הרב העניק לו בכך יסוד רב־גוונים לכל החיים. כלומר, זו אחת הטעויות הגדולות ביותר של בני אנוש המהלכים בעולם. כאשר אתה מסייע לשכנך מחלקך וכישרונותיך, ברגע הראשון נראה לך בעיניים קטנות כי אתה משפיל את עצמך או מפסיד משהו. חלילה. אם אתה מסייע לו אתה המרוויח. הפוך בה והפוך בה!

חכמי העולם כבר צווחו ככרוכיה: אל תטעה, דע לך כי "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". ברגע הראשון אדם חושב שאם הוא מכבד אחרים הוא מפחית בכך מהכבוד שלו, אך לא, כאשר הוא מכבד הוא נעשה מכובד.

וזו שגגה היוצאת והולכת על 'בני העולם' למיליוניהם, שטועים ומפסידים את הכבוד ואת האחווה.

ואכן, רבה של 'נחלת משה' היה לרב 'נחלת משה והסביבה', ובית הכנסת נעשה למרכז של כל האזור בתורה, בתפילה ובחסד. בית הכנסת 'נחלת משה' יכול לשמש דוגמה ללמד לקהילות אחרות כיצד להצליח.

אברך נוסף היה כאוב, והוא הציג באוזני הרב את המצב ה'כאוב' וה'מעצבן' – כלשונו. הוא דיבר בזעם: "מדוע אנחנו לא נלחמים בבתי הכנסת הנפתחים באזור ומפריעים לנו?!". רבי בן ציון שהכיר בו אנרגיות של מלחמה, הרהר קמעה, ואז אמר לו: "אם להילחם אתה רוצה? בבקשה, אבל על־ידי בנייה חיובית אצלך. כך תילחם. לא על־ידי החרבה של השני. אם אתה מעונין להצליח תעצים את עצמך, תקים כולל ב'נחלת משה', תפתח שיעורים נוספים, תייצר מסגרות בתוך הכולל, תשכלל מסגרות נוספות גם לבעלי בתים, ובכך כולם ירוויחו.

אין להוציא אנרגיה של צער, טענות, מרירות או מחלוקת חלילה, אלא להשקיע בבנייה.

ללמדך עוד, שהחכמה באה אחרי נקיות ולב טוב. כי מי שלבו עכור, מידותיו חוסמות את החכמה, מסתירות את האור של האמת. ר' בן ציון וקהילתו יוכיחו כי בכוח 'לב טוב' מתעצמת החכמה ומתחזקת ההצלחה, ואידך זיל גמור.

(מתוך ספר ללא שם על הגאון בעל ה'שלמי תודה' רבי בן ציון פלמן זצ"ל)