אבי מורי זצ"ל היה רגיל לומר דבר נפלא:
בעל הטורים כתב על המילים הראשונות בפרשה: "ואלה שמות בני ישראל", ראשי תבות: "ואדם אשר לומד הסדר שנים מקרא ואחד תרגום בקול נעים ישיר יחיה שנים רבות ארוכות לעולם".
שאל אבי: הרי הענין של 'שנים מקרא ואחד תרגום' חיובו שווה בכל חלקי התורה, ולאו דווקא בחומש שמות. הן סימן מפרש הוא ב'שלחן ערוך' (סימן רפה): "חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שנים מקרא ואחד תרגום". מדוע, אפוא, נרמז ענין זה דוקא בתחילת 'חומש שמות'?
אבי זצ"ל הסביר את הדברים במתק לשון, כך:
יש ענין מיוחד בתחילת חומש שמות, לזרז על הלכה זו של 'שניים מקרא ואחד תרגום', משום שחומש שמות עוסק בתחילתו בעניין יציאת מצרים, בו אנו עוסקים ב'ליל הסדר'. והיות שבערבי פסחים, מטבע הדברים, רוב האנשים עסוקים בניקיון הבית מכל רבב חמץ, וטרודים ועסוקים למעלה מראש בהכנות הקדחתניות הרבות לקראת החג, אין עתותיו של כל אדם בידו, לשבת ולהכין את עצמו כדבעי לקראת החג.
מאידך גיסא, הלא מוטלת חובה על כל אב בישראל, להכין את עצמו ב'פן הרוחני' לקראת החג, להטעין את עצמו במדרשי חז"ל וברעיונות נפלאים בעניני האמונה ויציאת מצרים, ולקיים בהידור את המצוה של 'והגדת לבנך'. אם הוא אינו מכין את עצמו, לסדר את הדברים בפיו ובלבו כראוי, הרי הוא מבטל את המצוה.
לכן באה התורה ורומזת כבר בתחלת פרשת שמות, ללמוד את הפרשיות 'שניים מקרא ואחד תרגום', כדי שיחיו את הסיפור של יציאת מצרים, ויתבוננו בו היטב. 'שניים מקרא' – כלומר: לקרוא שוב ושוב, 'ואחד תרגום' – דהיינו להתבונן בדברי המפרשים בסדר המכות בפרט, ובסדר יציאת מצרים בכלל, כדי שבאמת יוכל לתאר לבני הבית בתיאור מוחשי את סדר יציאת מצרים, המכות, המופתים והגבורות שעשה השם. כך, כאשר יגיע 'ליל הסדר', יהיה סיפור הדברים מחודד ומסודר בפיו.
זכורני משנים עברו, שכאשר החלו לקרוא חומש שמות, היה אבי מורי זצ"ל מתקשר לכל אחד מבני המשפחה, ומעוררו על ענין זה – כי יש להתחיל ללמוד בעיון היטב את דברי חז"ל והמפרשים, ואת עומק הניסים והנפלאות במצרים שהיו בכל מכה ומכה, כהכנה דרבה לליל הסדר, ובמשך כמה שנים אף פרסם על כך הודעה לרבים בעתונות.
************
הרמב"ן (בסוף פרשת בא) מקשה, מדוע דווקא על יציאת מצרים מבוססים עיקרי האמונה? הרי כבר מעצם הידיעה על העולם שבראו הקדוש ברוך הוא יש מאין, ישנה אפשרות לדעת על מציאות הבורא, ולשאוב את יסודות האמונה?
לשונו הזהב וסגנונו הבהיר, יאירו את עינינו בהבנת נקודה זו:
תמצית ותורף דברי הרמב"ן הם, כי אמנם בריאת העולם יש מאין היא הוכחה כי יש בורא לעולם, אך עדיין היו בעלי דעות כפרניות, שהכחישו את עצם הבריאה ואמרו כי העולם קדמון. עוד היתה טענה נוספת של בעלי דעות, שהתכחשו להשגחה הפרטית, באמרם כי אין לעליונים ידיעה בנעשה בארץ לאחר שברא את העולם. עוד היו שהכחישו את המושג של שכר ועונש, ואמרו שאדם יכול לעשות כאן בעולם כרצון לבו, מבלי לתת על כך דין וחשבון.
כדי להכחיש ולהזים במוחש את הדעות הללו, הראה השם את מציאותו והשגחתו, בעוז ובגבורה באותות ובמופתים; הן שיש בורא לעולם – על ידי ששינה את סדרי הבריאה, הן את ידיעתו הברורה בכל אשר נעשה תחת השמש – על ידי שראה את נאקת בני ישראל, והן את השגחתו הפרטית שלא עזב את הארץ למקרים – כאשר בכל מכה ומכה שבאה עליהם, הם ראו בחוש כי בעת שאמר משה בשם הקדוש ברוך הוא שתבוא המכה, מיד היא החלה, וכאשר אמר שתסור היא הסתיימה. כמו כן, מהעובדה שהמכות באו רק על המצריים שהרעו ולא על בני ישראל, ראו את המושג של גמול שכר ועונש.
מאורי המוסר ראו בדברי הרמב"ן הללו, אבן יסוד להבנת עניין יציאת מצרים לאשורו, ולהשתית את יסודי האמונה על הבנת השכל. הדברים היו שגורים על לשונם, והם הרבו לסלסל בהם.
גדולי בעלי האמונה התמידו בעבודתם, לראות בכל דרכי הטבע את הקדוש ברוך הוא ואת חסדיו הגדולים ונפלאותיו, שנעשים עמנו אף בשגרת היום יום, ובזה השקיעו את עיקר העבודה הרוחנית שלהם.
הגאון הצדיק רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי, משגיח ישיבת 'קול תורה', סיפר כי מורו ורבו, הגאון הצדיק רבי בן-ציון במברגר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', היה מגיע בכל פעם למסור את ה'ועד' המוסרי הקבוע בישיבה עם ספר בידו: נ"ך, מדרש או ספר מוסר. אך באחד הימים הוא הפתיע את כולם והגיע ל'ועד' עם עגבניה, סכין וצלחת…
הוא פתח את העגבניה לעיני כולם, והחל לשוחח על 'מה רבו מעשיך השם', החכמה האלוקית הפלאית הטמונה בעגבניה. הוא הסב את תשומת לבם של התלמידים אל הקליפה הדקה והחזקה העוטפת אותה ומגנה על בשרה. על צבעה המגרה, על הגרעינים הרבים שיש בה, על החלוקה לתאים בצורה מופתית, על טעמה החמצמץ הערב לחך, ועוד.
הוא רצה לחדד בפניהם נקודה זו, כי אין צורך לחפש גבורות ונפלאות מעל דרך הטבע. כדי לראות את בורא עולם, די לפתוח עגבניה פשוטה, ולהתבונן בה היטב בעיני השכל, וכבר יגלו את נפלאות הבריאה וחכמותיה.
העבודה המעשית של האמונה
כעת נתמקד בעבודה המעשית של האמונה, כיצד היא הדרך הפשוטה בה יזכה האדם להגיע להכרה בהירה באמונה, לחיות עם בורא עולם בכל רגעיו ותחושותיו?
בילדותי למדתי בתלמוד תורה 'תשב"ר', שבבית מרן ה'חזון-איש' זצ"ל בבני ברק. מנהלו הרוחני של התלמוד תורה, היה הגאון הצדיק רבי אלעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל, דמות רבת הוד משכמה ומעלה, של ירא אלוקים ושקדן. באישיותו המאלפת הצליח להקרין במידה גדושה על התלמידים מיראת השמים המופלגת שלו וממידותיו הנאצלות.
רבי אלעזר צדוק נמנה על באי ביתו הקרובים של ה'חזון-איש', והתיידד בשנים ההן עם אחיינו-כבנו, בן ביתו של ה'חזון איש', הלא הוא יבדל לחיים טובים, מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, ולימים חברו בצוותא את סדרת הספרים 'שונה הלכות'.
זכרון הילדות, החרוט בקרב ילדי התלמוד תורה מאותן שנים, הוא המראה הנפלא והמעורר לאהבת תורה לשקידה ושקיעה בתורה: כיצד רבי אלעזר צדוק יושב בפרוזדור התלמוד תורה, יחד עם רעו הגדול רבי חיים, ולצד כל ההמולה והרעש של הזאטוטים – התנתקו לגמרי מכל הסובב אותם, שקעו בד' אמות של תורה והלכה, והתפלפלו בינם לבין עצמם, כיצד ובאיזה נוסח לכתוב כל מילה ותיבה בחיבורם המופלא.
בשמו של רבי אלעזר צדוק, סיפר הגאון הצדיק רבי שלמה ברעוודא זצ"ל, סיפור נפלא ובעל מסר נוקב:
בבחרותו, בעת שלמד רבי אלעזר צדוק בישיבת 'חברון', היה מרבה לפקוד את מעונו של ה'חזון איש'.
באחת הפעמים שביקר בביתו, שמע ממנו דברים מופלאים שהבהילו את חושיו: ה'חזון-איש התבטא בפניו: "ישנם אנשים שכל חייהם עוסקים בתורה ובמצוות, ובטוחים הם בעצמם שהם חיים על פי האמונה, אך כשיבואו לשמיים יופתעו להיווכח, שעדיין חסרה להם הרבה עבודה בענין האמונה!".
רבי אלעזר צדוק נחרד עד עמקי נשמתו, ולא הבין על מה מכוונים דבריו. כשהגיע לישיבה וסיפר לחבריו את ששמע, הם הגיבו לו: "מדוע לא שאלת על אתר את ה'חזון איש' עצמו למה הוא מתכוון?"
אחרים הציעו לו: "מדוע שלא תכנס שוב אל ה'חזון איש', לשאול אותו כיצד באמת יכול האדם להיות בטוח בעצמו שהוא שלם באמונה?"
כעצת חבריו סב רבי אלעזר צדוק על עקבותיו, נסע שוב לבית ה'חזון איש' והציג בפניו את השאלה – למה כיוון במה שאמר לו קודם?
ה'חזון איש' השיב לו כך: "רצוני היה רק לעורר אותך על נקודה זו, כי אם האדם אינו עובד על אמונה מדי יום ויום, מטבע האדם האמונה שלו נחלשת ומתפוגגת. לכן על האדם להיזהר לא להיות שאנן בליבו, ולחשוב שהוא כבר 'מאמין', אלא פשוט לעבוד על אמונה ללא הרף ובכל עת".
"כיצד האדם יעשה זאת?", הוסיף ה'חזון איש לומר, "על ידי שירגיל את עצמו לבקש מהקדוש ברוך הוא על כל דבר ופרט, ולאחר שתתמלא הבקשה – להודות על כך. בדרך זו ירגיל האדם את עצמו שהכל מהקדוש ברוך הוא, ותתחזק אצלו האמונה הפשוטה!".
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')