שמי וועלוול מינצברג, ואני גר בירושלים. לפני חמש עשרה שנה הייתי בעל חוב עצום. ממש כרעתי תחת כובד המשא. סכום גדול ביותר היה אמור להיות מנת חלקם של הנושים שלי, ואני התמודדתי עם החוב הזה, כדברי המשורר 'אך אלף שקלים ירדפוני כל ימי חיי', רק שבאותה תקופה היו אלה אלף אלפי אלפים וריבי רבבות מצלצלים שאיימו לנגוס בשלוות נפשי.
כשהעול הכבד הזה מונח על צווארי, יעצו לי אנשים רעיונות איך לגייס את הכספים הדרושים. חילקתי את הוצאות הבית לסעיפים, וכאשר הגעתי לסעיף של הוצאות שבת הוחלט כי את הסכום הנדרש לכך אבקש מאנשים טובים. אכן, אני קצת מתבייש לספר את סיפורי ברבים, אין זה נעים להזדקק לחסדי בשר ודם, אבל כיוון שראיתי את ההתחזקות שיש מסיפורי השגחה, החלטתי שנעים לי עד מאד לעשות את רצון בוראי ולספר את נפלאותיו.
ובכן, התחלתי ללמוד מסכת חדשה ומרתקת ושמה 'הוצאות שבת'. כל שבוע והנס שלו. היתה תקופה שיהודי יקר נתן לי כל שבוע חמש מאות שקלים, והיתה גם תקופה אחרת, שבה כל פעם קיבלתי את צרכי ממקור אחר. באופן כללי, מיום חמישי התחלתי לתור אחר מעות לכבוד שבת קודש.
לאזור מגורי היה מזדמן מפעם לפעם יהודי שהיה מחלק צדקה בערב שבת, ונותן לאנשים שטר של מאתיים שקלים. גם אני נהניתי ממתת ידו, ואף ניסיתי להוציא ממנו יותר, אך הוא אמר כי אין באפשרותו לתת יותר משטר של מאתיים שקלים. "אני צריך את הכסף", הוא אמר לי, "תבעו אותי בבית משפט, ואני צריך לשלם הרבה כספים לעורכי דין". קיבלתי את ההסבר והסתפקתי במאתיים ש"ח הללו.
ביום שישי אחד הלכתי לתפילת שחרית, וידעתי שאין לי פרוטה לפורטה. הבית ריק, ובארון ובמקרר אין שום רמז ששבת עומדת להיכנס. לא חלות, לא דגים ולא יין. בסיעתא דשמיא, התחלתי בתפילת שחרית, והנה נכנס יהודי זה ומתיישב מולי. תכננתי לגשת אליו אחרי התפילה, ולקבל ממנו מאתיים שקלים. משהו להתחיל עם זה את השבת.
אחרי חזרת הש"ץ ניגשו אנשים אל היהודי הזה, והוא, כדרכו, חילק להם מאתיים שקלים לכל אחד. ראיתי זאת, אך לא ניגשתי בעצמי. מבחינתי הייתי עדיין באמצע התפילה, שכן אחרי חזרת הש"ץ אני נוהג להניח תפילין של רבינו תם. ההרגשה שלי היא שהנחת תפילין של רבינו תם היא חלק מהשחרית, ואיני רוצה להפסיק ולדבר עם אנשים.
היהודי ההוא כבר ארז את הטלית והתפילין שלו, והיה נראה כמי שעומד לצאת, ואני על עומדי עומד. המראה שלו, איך שהוא מתארגן לו ללכת, כאשר מסביב עוד עומדים יהודים בתפילה, הזכיר לי את מלחמת אריזת המזוודות. זה היה כאשר המושבות באמריקה ביקשו עצמאות, והתיישבו למשא ומתן עם האנגלים, אך האנגלים, ברוב אדישותם, רצו להראות שהם אינם מעוניינים כלל במשא ומתן זה, ומצדם אמריקה היא שלהם ואין על מה לדבר. הם פשוט ארזו את המזוודות תוך כדי האסיפה והשאירו את האמריקאים פעורי פה.
בכל פעם שאורזים את החפצים לפני הזמן, ובשעת התפילה עומדים עם רגל אחת בחוץ, אני נזכר באירוע הזה מההיסטוריה של אמריקה, וחושב לעצמי כי אין זו דרך להראות כאילו איני מעוניין במשא ומתן עם הקב"ה, חלילה וחס. המשכתי להניח תפילין של רבינו תם, היהודי הנ"ל יצא מבית הכנסת, וחשבתי לי שזהו זה. הפסדתי מאתיים שקלים.
סיימתי את תפילתי בנחת, וכאשר התיק של התפילין תחת זרועי יצאתי מבית הכנסת, והנה, את מי רואות עיני? את היהודי הנ"ל.
ר' איד! קראתי מופתע, מה קרה?
"שכחתי את המגבת שלי", הוא אמר.
טוב מאד. אני צריך אותך!
"אם אתה צריך אותי, למה לא ניגשת אלי קודם?"
כי הייתי באמצע התפילה.
"ככה?" היהודי הביט בי בהערכה. "ישבתי מולך כל התפילה ולא ניגשת רק כי היית באמצע התפילה? אתן לך כפול מהרגיל!" וכך הוציא ונתן לי ארבע מאות שקלים.
הודיתי לו, וברכתי אותו ברכות מאליפות שיצליח במשפט ויצא כשידו על העליונה, ללא הפסדים. ברכותי נגעו ללבו והוא הוציא עוד 200 שקלים.
כך חזרתי הביתה, בידי שש מאות שקלים, כדי להכניס את השבת בהרחבה גדולה, ובלבי הודיה עצומה להשם, שלפניו התפללתי שחרית, בלי למהר ובלי להתפתות לכל מיני סידורי עניינים, וקיבלתי פי שלושה.
(גיליון השגחה פרטית בהעלותך-שלח תשע"ט)