הגמרא ביומא, דף פ"ז ע"ב, מספרת על רב שהיה לומד פרשה מהנביאים או מהכתובים עם רבי, ותוך כדי לימודם נכנס ר' חייא ורצה אף הוא ללמוד עם רב את הפרשה, ומשום כך חזר רב לראש הפרשה.
לאחר מכן, נכנס גם בר קפרא ואף הוא רצה ללמוד איתם, וגם עבורו חזר רב לראש הפרשה.
נכנס ר' שמעון ברבי, וכדי שגם הוא ילמד את הפרשה חזרו שוב לראש הפרשה.
אך כאשר נכנס ר' חנינא בר חמא וגם רצונו היה ללמוד את הפרשה הנלמדת, אמר רב: 'כולי האי נהדר וניזיל' – 'וכי כה הרבה פעמים אחזור לראש הפרשה?' והחליט שהוא לא חוזר עבור ר' חנינא בר חמא לראש הפרשה.
ר' חנינא הקפיד על רב.
הלך רב לפייסו בשלושה עשר ערבי יום כיפור, ור' חנינא לא התפייס.
כותב ה"שפת אמת" שלר' חנינא לא היתה סיבה להקפיד על רב, כי רב לא היה מחוייב לחזור בשבילו שוב על הפרשה, אבל כיון שלאחרים הוא חזר, א"כ היה בכך בזיון על כך שלר' חנינא הוא לא חזר, לכך הוא הקפיד עליו והלך רב לפייסו.
עוד כותב ה"שפת אמת", שאכן לא היתה לר' חנינא סיבה להקפיד על רב, אך רב הלך לפייסו בערבי יום כיפור, מפני שביום כיפור יש עניין לרצות את חברו אף על דברים שהוא מקפיד עליהם ללא סיבה.
רבי שמשון אב"ד זיבלין, היה מתמיד עצום וגדול בתורה, וכשיעור גדלותו בתורה- כך הייתה מידת צניעותו. מעטים מאוד ידעו על קיומו ועל עוצם גאונותו וצדקותו.
כאשר התמנה למשרת הרבנות בעיירה זיבלין, הוא התנה עם ראשי הקהילה שני תנאים:
א. שרק על פיו יישק כל דבר חשוב בחיי הקהילה!
ב. מכיון שכל השבוע הוא רוצה להשקיע בלימוד התורה, ואינו רוצה שיפריעו לו בלימודו- לכן הוא יקבל קהל רק במוצאי שבתות. וכך היה יושב בביהמ"ד והוגה בתורה ברציפות מיום ראשון עד ערב שבת.
פעם אחת, יצאה הרבנית לשוק לקניות לשבת, והנה היא רואה בחנות הדגים דג נאה ומכובד לכבוד שבת. עז היה חפצה לקנותו, אך בדיוק ברגע זה הגיעה לחנות הדגים אף אשתו של גביר העיירה, ובראותה את הדג המכובד, מיהרה גם כן לקנותו ולהעלותו על שולחנה העשיר לכבוד שבת.
ויכוחים לא קלים התעוררו בין הרבנית לאשת הגביר על קניית הדג, ותוך כדי שהגבירה מציעה מחיר גבוה על הדג, היא מטיחה דברים קשים ופוגעים ברבנית, בסגנון: "מה לך ולדג כה מכובד, אך טבעי שמקומו של דג נאה- יאה הוא על שולחננו – שולחן עשירים".
דבר הוויכוח ופרשת הדג עשו כנפיים, וכל העיר נעשתה כמרקחה.
"הייתכן שאשת הגביר תבזה כך את הרבנית!?" טענו כולם, "הרי אשת חבר כחבר. פגיעה ברבנית כמוה כפגיעה ברב", הוסיפו בני העיר לטעון, ומשכך, הוחלט ע"י ראשי הקהילה לארגן כנס מחאה על פגיעה בכבוד התורה.
אך בעיה אחת נקרתה בדרכם- הרי הרב התנה עמם שלא יעשו דבר בלי לשאול את דעתו, ועתה רק יום רביעי ולפני מוצאי שבת אי אפשר להתייעץ עמו ולקבל את הסכמתו על קיום כנס המחאה.
באו ראשי הקהילה אל הרבנית ואמרו לה: "ידוע תדעי כי ליבנו עמך, ולא ניתן לאף אדם לבזותך, אף אם תהיה זו אשת הגביר. חפצים אנו לעשות מחאה גדולה בחוצות העיר על דבר הביזוי, אך כיון שאי אפשר לשאול את דעת הרב עד מוצאי שבת, לכן הכשירי נא את הקרקע אצל הרב במשך השבת, ספרי לו על דבר הביזיון הגדול שעברת ע"י אשת הגביר, כך שכאשר נבוא במוצאי שבת- הוא כבר ידע מהעניין, ואף יחוש כמה נפגעת מסיפור זה, ואז בוודאי יאשר לנו את קיום המחאה".
בליל שבת, כאשר חזר הרב מבית הכנסת, ראה שאשתו, הרבנית, לא יושבת ליד השולחן, כי אם ערכה לעצמה שולחן קטן בקרן זווית.
"מה קרה?" שאל הרב, "מדוע אינך יושבת ליד השולחן יחד עם כולם?" תמה.
סיפרה לו הרבנית את כל קורותיה עם אשת הגביר, והוסיפה: "כל העיר בטוחים שהצדק עמה, ואף רוצים לארגן כנס מחאה לכבוד התורה, אך כיון שאתה מסתגר בד' אמות של הלכה אי אפשר לארגן כלום!"
פייס הרב את הרבנית ואמר לה: "הסירי דאגה מלבך! הכל יהיה בסדר. עכשיו שבת קודש, בואי, שבי ליד השולחן ונסעד את סעודת השבת יחדיו, כראוי לכבוד השבת'.
הסכימה הרבנית לבקשת הרב, ובלבה חשה כי השיגה את מבוקשה. ודאי הבין הרב את חומרת העניין, ובמוצאי שבת, כשיבואו ראשי הקהילה הם כבר יקבלו את הסכמתו לקיום המחאה.
כאשר נעמד הרב לקדש על היין, שאל את הרבנית: "תגידי לי, בבקשה, מתי ארע כל הספור הזה?"
"ביום שלישי", ענתה הרבנית.
"מה??? מיום שלישי את לא סולחת לה, ועוברת בכל רגע על 'לא תטור'?" הטיח בפניה הרב, 'הרי זה נורא ואיום, לשמור שנאה בלב במשך כל כך הרבה ימים? במשך כל הזמן הזה אשת הגביר יודעת שאינך סולחת לה, ואת נוטרת לה שנאה!!"
נבהלה הרבנית מאוד מדברי המוסר של הרב, ומיד אמרה: "בודאי אני מוחלת לה בלב שלם! הכל בסדר, אינני מקפידה כלל!"
אמר לה הרב: "זו אינה נקראת מחילה. נלך עתה אל בית הגביר ונבקש את סליחתם!"
וכך עשו. הלכו הרב והרבנית אל בית הגביר ודפקו בדלת. התפלאו הגביר ואשתו לשמע הדפיקות באמצע סעודת ליל השבת, וכאשר ראו מבעד החלון כי אין זה אלא הרב והרבנית- חששו מאוד לפתוח. בטוחים היו כי בא הרב לצעוק עליהם, על כי אשת הגביר פגעה ברבנית.
אך לא הייתה להם כל ברירה, ועם כל חששם פתחו את הדלת. מיד נפלו על פני הרב והרבנית ובקשו את סליחתם על כי אשת הגביר התחצפה אל הרבנית בעת קניית הדג.
הרב ענה להם: "לא אתם צריכים לבקש סליחה מאתנו, אלא אנחנו צריכים לבקש סליחה מכם, על כך שלא מחלנו לכם מיד ונטרנו בלבנו שנאה זמן כה רב".
דמעות של מחילה ופיוס פרצו מעיני כולם, והכל צעקו מעומק הלב "מחול לכם! מחול לכם!"