הרב אהרן כהן שליט"א
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ (דברים טז, יח)
בכל שנה דן אותנו הקב"ה בימים נוראים אלו – או כפי שכתב הגר"י לוינשטיין זצוק"ל: "ימים מיוחדים אלו" – במשפט צדק. באחת משיחותיו של הגר"י לוינשטיין, אמר שהאדם צריך לדעת שאם לא יעמול לקרב את רעיון ה'משפט' ללבו, הוא יהיה מאד רחוק מהרגשתו, ולכן יש צורך בעמל מיוחד בחודש אלול, לקרב ללבנו את מציאות המשפט, עד שישוב אל ליבו. הרוצה לראות יבחין בכל אשר יפנה, כי הכל תלוי במשפט, אין שום ויתור, וכבר אמרו חז"ל: "כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יוותרו חייו ח"ו".
אנו נמצאים בפתחו של חודש אלול. ידוע שרבי יצחק בלאזר זצוק"ל כשהגיע ר"ח אלול, היה עולה על הבימה, פותח את ארון הקודש ומודה להקב"ה על המתנה הנפלאה של חודש אלול. ר' שלום שבדרון זצוק"ל כשהיה דורש על אלול ועל "קול דודי דופק" היה מביא את המשל הבא:
הייתה פעם משפחה אחת באמריקה שבנה הגדול התחתן, הקים משפחה ועבר להתגורר בארץ ישראל. במשך כמה שנים לא התראה עם הוריו, משום שבאותם ימים הנסיעה הייתה כרוכה בהוצאה כספית גדולה ומצבם הכלכלי של ההורים ושל הבן לא היה שפיר.
כשהזקינו ההורים, כתב האב מכתב לבן שמעבר לים: 'בני יקירי, אנחנו כבר לא צעירים, ונפשנו יוצאת מגעגועים אליך. שנים רבות לא התראינו אתך, איננו מכירים את משפחתך, לא זכינו לראות פנים אל פנים את ילדיך.
'בני מחמדי, הגיעה העת שנתראה, ואם לא עכשיו – מי יודע אם עוד נזכה לכך. ומכיוון שאתה טרוד לפרנסת בני ביתך – הוסיף האב במכתבו – אני מוכן לנסוע אליך, לארץ ישראל. טרדות הדרך קשות מאד לאמא, ועל כן אבוא בגפי'.
הבן קיבל את המכתב, והשיב כי הוא נענה להצעה בשמחה, ומצפה בקוצר רוח לביקורו של האב בביתם.
מועד הנסיעה נקבע לעוד חודש. מאז ועד מועד הנסיעה הרבה האב לפקוד את החנויות השונות בעירו, ורכש על ימין ועל שמאל כל מיני חפצים נאים, אותם יקח עמו בנסיעתו לבנו, כדי לחלקם כמתנות לבני הבית, איש איש ומתנתו. בכל לילה, לפני שהיה עולה על יצועו, היה משוחח עם אשתו על המפגש המיוחל, מפרט באזניה את המתנות שרכש היום, וציין למי מיועדת כל מתנה…
יום לפני הנסיעה ארז האיש את חפציו במזוודה, ובמזוודה השניה – ארז את שלל המתנות שרכש. בלילה הוא לא עצם עין מרוב התרגשות. עם שחר, מיד לאחר התפילה, עזב האיש את ביתו ושם פעמיו אל הנמל, משם יפליג אל בית בנו שמעבר לים.
הנסיעה ארכה כמה שבועות. בכל שיחותיו עם שאר הנוסעים, חלק עמם את הרגשותיו ותחושותיו לקראת המפגש עם בנו ועם בני משפחתו. הוא סיפר להם על נכדיו, פרט את שמותיהם ואת גילם וספר על המתנות הרבות שהביא עמו לבני משפחתו האהובים. בלילה, כשהיה עולה על יצועו בחדרו באניה, היה מהרהר על המפגש הצפוי לו עם בנו ועם נכדיו, שבודאי יקבלו את פניו ברציף הנמל בארץ ישראל. לבו פעם בחזקה מרב התרגשות והוא צפה בקוצר רוח לסיומה של ההפלגה הארוכה והמתישה.
והנה סוף סוף הגיעה האניה לארץ ישראל ועגנה בנמל. ירד האב מן האניה, בקושי רב נשא את שתי מזוודותיו הכבדות, צפה לפגוש בנמל את בנו יקירו שאותו לא פגש שנים רבות, ואת נכדיו שאותם לא ראה מעולם. אך מה רבה היתה אכזבתו כשנוכח שאיש לא בא לקבלו.
הוא לא ידע לפרש את הסבה לכך. חשב על אפשרויות שונות, ונחם את עצמו: כנראה אינם יודעים את התאריך המדויק של הגעתי, ומי יודע, אולי נבצר מהם להגיע מחמת איזו סבה. "אני מקווה" – הרהר בלבו – "שכולם בריאים ושלמים ושום דבר רע לא ארע להם".
גרר את המזוודות בכבדות ונאלץ לעשות לבדו את דרכו לבית בנו. מקום מגוריו וכתובתו היו רשומים בפנקסו, והוא שכר את שירותיו של נהג שיוביל אותו אל היעד. כל הדרך גאו רגשותיו. הוא הרהר בלבו כיצד תיראה קבלת הפנים בבית בנו. פנה לנהג בהתרגשות ואמר לו: "הם ודאי תלו על דלת הכניסה שלטי 'ברוך הבא' ססגוניים לכבוד בואי… עוד מעט אני עתיד לפגוש את נכדי, שלא ראיתים מעולם. הם ודאי יתנפלו עלי ויקראו 'סבא, סבא' ואני אחבקם ואנשקם בכל כחי"…
והנה סוף סוף מגיעים אל היעד. נפרד מהנהג, משלם לו את שכרו, נוטל את מזוודותיו ופונה לבית בנו. זו שעת בוקר מוקדמת מאד, עדין לא עלה השחר ואין נפש חיה ברחובות. מגיע אל הבית, מביט אל שער הכניסה – ואינו רואה שום שלט או סימן אחר המקבלים את פניו. פניו נפולות: מה קורה כאן? הוא מתפלל בלבו שהכל כשורה.
דופק בדלת. לבו פועם בחזקה. עוד רגע יפגוש בבני משפחתו היקרים, ואז בודאי גם תבוא התעלומה על פתרונה – מדוע לא קבלו את פניו, כפי שמצופה מהם. הוא דופק דפיקות חרישיות, כדי לא להעיר את השכנים בשעת בוקר מוקדמת – אך אין קול ואין עונה. מגביר את הלמות הדפיקות, אך אין מענה. הוא נבוך: מה יעשה עתה? לאן יפנה?
כמוצא אחרון הוא מנסה שוב את מזלו, אולי הפעם מישהו מבני הבית ישמע את דפיקותיו. ואכן, סוף סוף יש מענה. הוא שומע קולות של צעדים מתקרבים באיטיות.
הדלת נפתחת, ומי בפתח? הבן-יקיר, בכבודו ובעצמו. אלא שהבן היה לבוש בגדי שינה, עיניו עצומות למחצה, נראה שהדפיקות העירו אותו משנתו. הוא מביט באביו שאותו לא ראה כמה שנים, ואומר לו: "אה, זה אתה?… מדוע בשעה מוקדמת כל כך? אני מצטער, כל בני הבית ישנים, אני לא רוצה להפריע להם… ברחוב הסמוך יש מלון קטן, תוכל לשהות שם בינתיים"…
האב לא ידע את נפשו. לא לזה ציפה. בחלומות הגרועים ביותר לא העלה בדעתו שזו תהיה קבלת הפנים של בנו. הוא מנסה ניסיון אחרון: "בבקשה, תן לי להיכנס לרגע, אני רוצה לחבק אותך…אני רוצה להניח את המזוודות, הן כבדות". אך הבן בשלו: "זה לא הזמן… לך למלון, נפגש בצהריים"…
האב משרך דרכו למלון. מתיישב על המיטה בחדרו ובבת אחת פורץ בבכי מר. נפשו סוערת. הוא מחליט להתקשר לסוכן הנסיעות שלו באמריקה. זו שעת לילה מאוחרת שם, והא מתקשר לביתו הפרטי. הוא מתנצל על הטלפון הלא-שגרתי ואומר לו: "תכננתי לשהות בארץ ישראל שבוע ימים, אולם לצערי חל שינוי בלוח הזמנים. בבקשה תסדר לי מקום על האניה הראשונה שמפליגה לאמריקה – אפילו עוד היום!"
הגיעה שעת צהריים, אך האב לא הגיע לבית בנו. הבן החליט לבוא בעצמו למלון לברר מה קורה. נגש אל פקיד הקבלה ושאל אותו על האורח מאמריקה. הפקיד השיב לו: "אכן התארח כאן יהודי מבוגר מאמריקה. מעניין ששם משפחתו – כמו שם משפחתך. הוא שהה במלון שעה-שעתיים ועזב. בקושי גרר את שתי המזוודות שלו… שאלתי אותו למה הוא עזב מהר כל-כך, ולאן פניו מועדות? והוא סיפר לי שהוא חוזר היום לאמריקה"…
"פתחי לי" – אפילו פתח קטן…
אומר ר' שלום: "'קול דודי דופק!' הקב"ה דופק על מפתחי הלב, 'פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל… רסיסי לילה'".
הקב"ה מגיע לעם ישראל באלול – "קול דודי דופק", ומבקש: "פתחי לי!". הוא בא עם מזוודה מלאה מתנות. ועוד אילו מתנות! אריכות ימים, בריאות, פרנסה, נחת מהילדים, שידוכים טובים. הכל! הוא מלא אהבה אלינו – "אני לדודי ודודי לי". הוא פונה אלינו בכינויי חיבה – "אחותי רעיתי יונתי תמתי". איזו אהבה, איזו התרפקות! הוא מבקש מאתנו: 'אנא, בבקשה פתחו את השער, תנו לי להיכנס' – "שראשי נמלא טל… רסיסי לילה".
ומה אנחנו משיבים? -"פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם"… אוי, ממש כמו אותו בן! מה הפשט? איך אפשר להסביר את ההתנהגות של הבן הזה – שהוא בעצם אנחנו?
ההסבר הוא פשוט: אנחנו לא מוכנים להתאמץ, לא מוכנים להשקיע. קשה לאדם לשנות את עצמו, האדם עצל, לא כעת – אחר כך… כעת אני ישן, אני עייף, אין לי כח. נכון, תפילת שחרית היא בשעה שבע, אבל קשה לי לדייק. אני אף פעם לא 'יקה'… בקושי הספקתי לישון כמה שעות, וכבר אני צריך לקום. קשה לי. מה יקרה אם אאחר קצת? לא יקרה שום דבר…
אלול עובר, מגיע ראש השנה, יום כיפור. ואחרי זה ח"ו באים ייסורים, צרות רח"ל. ואז פתאום נזכרים בבורא עולם. אלא שכבר מאוחר מידי – "דודי חמק עבר". אני רוצה את הקב"ה, אני צריך אותו, צריך ישועות ורפואות, צריך רחמים, אבל אז – "ביקשתיו ולא מצאתיו… ולא ענני". הוא היה – ואיננו. החמצנו את ההזדמנות. חודש שלם הקב"ה היה כאן עם מזוודה של מתנות. הוא התגעגע אלינו ורצה בקרבה שלנו. הוא בא אלינו כדי לתת. הוא כ"כ רצה להעניק לנו, לתת עוד ועוד. רק תפתחו לי את הדלת. בעצם לא צריך לפתוח את כל הדלת, מספיק לי פתח קטן, חרך. אני כבר אמצא דרך להיכנס.
נסיים במדרש רבה (ה' ,ו'): "כך אמר הקב"ה, מכל האומות שבראתי איני אוהב אלא לישראל שנאמר 'כי נער ישראל ואוהבהו', מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין שנאמר 'כי אני ד' אוהב משפט' אמר הקב"ה נותן אני מה שאהבתי, לעם שאני אוהב, הוי שופטים ושוטרים".