"איש אשר רוח בו" כז יח
זהירות מחמץ
בערב פסח לפני כמה וכמה שנים אירע הדבר. גיסתי הרבנית אהובה ברמן ע"ה, אחות בעלי – הרב שליט"א, קנתה גרביים בחנות לכבוד החג הממשמש ובא.
באותם ימים הגישו לה אותן ארוזות בשקית ישנה ומשומשת, שאי מי הביאה פעם לחנות, שלא כמו השקיות הממותגות של הדור הנוכחי. הרבנית אהובה שילמה, שבה לביתה והניחה את הגרביים בארון, ארוזות בשקית.
החג התקדש ובא, בחול המועד ביקשה גיסתי לפתוח את הגרביים החדשות ולחדש אותן בחג. והנה, קול זעקה רמה נשמע, ובכיות נוראות עולות ויוצאות ליד הארון.
בני הבית נגשו מבוהלים אל החדר, אצים רצים לברר את פשר העניין. שמא נפלה עליה דלת הארון? שמא התגלה נחש צפע בתוכו? [היא גרה בקומת קרקע]
ניסו לחלץ מבין היפחות את פשר הבכי, והרבנית אהובה עומדת ומתמוגגת בדמעותיה ואיננה נרגעת.
לבסוף סיפרה, כי היא פתחה את שקית הגרביים, ושה' ישמור – פיסת כעך (בייגלה) עגלגלה נתגלתה לעיניה.
חמץ בפסח!
שלוש שנים תמימות מאותו היום, לא נתנה גיסתי הרבנית אהובה ע"ה לפיסת בייגלה זעירה לעבור את סף הדלת, מחמת אותו מעשה נורא שחרת את רישומו בנפשה.
רק מקץ שלוש השנים, הרשתה לילדיה להכניס הביתה את הכעך המלוח, אך בצורת מקלות בלבד, ולא עיגולים, כדי שלא תיזכר באותו חמץ נורא שגילתה בשוגג בפסח.
הבאה להפריש חלה – מסייעין בידה
באחת השנים, לפני ראש השנה, שברתי את ידי ולא יכולתי לתפקד. היו אלה שלושה ימים רצופים של חג ושבת יחדיו, ואני הייתי מגובסת ואפופת כאבים ללא יכולת לזוז.
חשבתי כל הזמן, מה יהיה עם המצווה המיוחדת של הפרשת חלה, עליה אני מקפידה כל שבוע, האם אאלץ הפעם להחמיצה? להטריח אחרות לא חפצתי. מה צר היה לי הדבר והתפללתי להשי"ת בכל ליבי שיעזור לי.
יום חמישי הגיע והנה דפיקות בדלת. על הסף ניצבת שכנתי וידידתי ושאלה בפיה: "ביום חמישי קיימתי כבר מצוות הפרשת חלה. חששתי שעקב החג המתקרב, הכמות לא תספיק והכנתי היום עוד כמות בצק להפרשת חלה. חשבתי אז בלבי, אם אני יצאתי כבר ידי חובת המצווה, מדוע שלא אחפש מישהי אחרת, שעדיין לא הפרישה חלה ואזכה אותה בכך?! הנה, קחי לך והפרישי חלה"…
אוי, כמה ששמחתי!
וכך, במשך כמה שבועות, הכינה לי אותה מכרה – חלות, כדי שאוכל, למרות ידי המגובסת, לקיים מצוות הפרשת חלה.
מקום קדושה – משפיע!
מעשה באשה חילונית, נטולת כל מראה של קדושה, שהתפרצה באחד הימים אל תור הממתינות והתייצבה על מפתן חדרי.
"אימי חולה!", היא זעקה, "אין לי זמן להמתין בתור! אני חייבת להיכנס לפני כולן".
אולם למרות מאמציה, טרם נכנסה והנה כבר הגיע זמן תפילת ערבית, אותו אינני מחמיצה.
הצעתי לה להצטרף לתפילה, אולם היה עליה לכסות עצמה בצניעות לפני הכניסה אל בית מקדש מעט. לכן, נתתי לה חלוק משלי. התעטפה בו האשה וכך ירדנו אל בית הכנסת.
היא ישבה שם והתבוננה מרותקת סביב סביב – על המתפללות בזמן תפילת ערבית, מביטה ובוחנת…
לאחר מכן ביציאה מבית הכנסת, שוחחתי עם המתפללות ודיברנו יחד בסיפורי צדיקים מחזקים. סוף סוף הגיע תורה של האישה והיא סיפרה לי את מצוקותיה. והנה לאחר שנתברכה, היא לא זזה ממקומה. הדקות נוקפות והיא נשארת.
"את אינך ממהרת?," היא נשאלת בנועם, "הרי אמרת שאין לך זמן להמתין בתור…".
"אינני מסוגלת לחזור הביתה כפי שיצאתי ממנו…", היא השיבה נרגשות, "אחרי כל מה שראיתי פה, אני רוצה לשוב צנועה יותר". חיפשתי בעבורה בארון ביתי ומצאתי חולצה חדשה ויפה. הענקתי לה אותה במתנה בשמחה והיא שבה לביתה לבושה בצניעות.
ראו כוחה הגדול של קדושה, המשפיע אפילו בעקיפין על הניצוץ היהודי הקיים בתוכה של כל אישה, אף אם רחוקה היא ממקור הטוב.
למצוא את המשפחה – בזכות הצניעות
התקופה הייתה סיום מלחמת העולם השנייה. ילדים יהודיים לא מעטים שרדו את אימי השואה, כשהם נחבאים במנזרים קתוליים אדוקים. הם נאספו זעיר פה וזעיר שם על ידי אנשי הסוכנות היהודית בדרכם לארץ ישראל. דא עקא, שמחוז חפצם של השליחים היה קיבוץ 'השומר הצעיר' והמטרה הברורה הייתה לעקור מהם כל ריח של יידישקייט.
בין כל הילדים שהובאו לארץ ישראל, היתה ילדה קטנה שבאה מבית חרדי מאד. היא לא רצתה לאכול את המאכלים שהוגשו לה, כיון שידעה שאינם כשרים. היא לא רצתה להתלבש בחוסר צניעות, כי החינוך שקיבלה בבית הוריה היה איתן ושורשי לאין ערוך.
המדריכים החילוניים בקיבוץ ביקשו שתלבש מכנסיים, ועשו את כל שביכולתם כדי שהילדה הטהורה תפרוק מעליה עול צניעות. אולם היא התעקשה על חצאיות בלבד, למרות הלעג הבלתי פוסק מהסביבה וחרף העונשים שהוטלו עליה, היא לא נכנעה ולא ויתרה.
באחד הימים, נקבע טיול לכל ילדי הקיבוץ. לפני הטיול ניסה המדריך לשכנעה שוב ושוב ללבוש מכנסיים כמו שאר בנות הקבוצה, אולם הצדקת הקטנה התעקשה על בגדיה הצנועים, ולא הסכימה לוותר על החצאית בשום פנים ואופן.
ברוגז רב נאות המדריך לצרף את הילדה המרדנית לטיול.
כשכל הילדים הגיעו לחיפה – יעד הטיול, הסתדרו בשורה ארוכה לפי פקודת המדריך, ויצאו לצעדה מופתית ברחוב. מאות ילדים שכולם בלבוש חילוני, וביניהם ילדה אחת בודדה בחצאית.
אישה חרדית שעברה במקום שפשפה את עיניה בתימהון, מה עושה ילדה כזו בתוך המעוז החילוני של 'השומר הצעיר'? היא התקרבה כדי לחזות בפלא המוזר מקרוב, הביטה בילדה ולפתע נפלטה צעקה נרגשת מפיה: "רייזל'ה! הרי את זו רייזל'ה, ילדתה הפעוטה של אחותי!"…
היא רצה אל הילדה, אחייניתה האובדת, גיפפה ונישקה אותה בהתרגשות. גם רייזל'ה התרגשה עד דמעות למצוא לפתע את משפחתה האובדת.
"ידענו שלאחותי יש בת קטנה שנשארה – רייזל'ה, אוד מוצל מאש, שריד אחרון לכל משפחת אחותי שנספתה כולה, אולם לא מצאנו אותה בכל החיפושים שערכנו…"
וכך, בזכות מצוות הצניעות, עליה שמרה רייזל'ה הקטנה בכל כוחה, למרות הקשיים העצומים, זכתה להינצל מקלקולו של קיבוץ 'השומר הצעיר', עברה לדור בבית דודתה השומרת על קלה וכבחמורה, וגדלה להיות רבנית דגולה וצדקת.
של נעליך מעל רגליך
מעשה ביהודי שנסע לחוץ לארץ, בכדי לתור אחר פתחי נדיבים, שיעניקו לו את האפשרות לממן את נישואי בתו. בכל מקום אליו נשא רגליו, הושבו פניו ריקם ולא זכה למענה הולם ולמתת מכובד.
והנה הציעו לו לנסוע למדינה השכנה, שם ייתכן ויקבל מתת מעות שיהלום יותר את צרכיו ומאמציו.
עשה כן ונסע אל הארץ הסמוכה.
כאשר עבר את בדיקות הבידוק הביטחוניות, התבקש להוריד את נעליו כחלק מן ההליך המקובל ועשה כן. אך כשרצה להשיבן, הסתבר לו שאדם אחד נטל את נעליו בטעות והותיר לו את נעליו שלו.
לצערו, על גבי נעליים חלופיות אלו, שכפי הנראה היו שייכות לגוי גמור – חרוט היה סימן מסממני הנצרות רח"ל. כמובן שאותו יהודי לא נעל את הנעלים שאינן שלו, ומה עוד שיש עליהן סממן של עבודה זרה, ויצא אל העיר ללא נעליים לרגליו.
פגש בו יהודי שאינו מכיר ושאלו: "מה קרה? האומנם אין לך כסף, עד כדי כך שאתה מסתובב ללא נעליים ברחוב?". סיפר לו היהודי הישראלי את כל אשר קרהו…
התפעל בן שיחו ואמר: "האומנם עד כדי כך הנך סולד מכל דבר שיש עליו סמל של טומאה?!…
תגיד לי, מה מעשיך במדינתנו?". השיבו היהודי, כי הגיע הנה לנסות לכסות את חובות חתונת בתו.
ומכיוון שהשני ראה לפניו, אדם כל כך טהור וישר – העניק לו בו במקום סכום כסף מכובד.
אכן, מיראת שמים ומהיצמדות לאמת, יהודי לעולם לא מפסיד. וגם אם אינו רואה זאת מיד, תמיד תגיע התמורה.
(מתוך ספר "שלישי באשמורת" כל מה שסיפרה לי הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה. שמעה וכתבה: ר. אטיאס ערכה: ש. שיינין)