בזמני, כשכ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום' זי"ע, ששימש אז כראש הישיבה, ראה אותי פעם אחת בלי מצב־רוח, מיד פנה אלי ושאלני: "למה הפנים שלך אינן שמחות, כואב לך משהו?". ואם אמרתי לו בפשטות: "סתם אין לי מצב־רוח", הוא לא הסתפק בכך ואמר: "תעלה אלי לחדרי, אני רוצה לשוחח עמך".

"והודעת להם את הדרך ילכו בה"  (י"ח, כ')

 ברשותכם אפתח במעשה רב שאירע עם רשכבה"ג, מרן ראש הישיבה, רבינו הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל.

נשלח פעם מרביץ תורה אחד למרן זצוק"ל, שהיה רגיל להתייעץ ולקבל הדרכותיו, לשאול על אחד שמציעים לו שתי משרות תורניות – האחת הינה בישיבה גדולה וחשובה עם בחורים מוכשרים שבה יוכל למסור שיעורים נפלאים, ומשרה שניה עם יותר חלשים שבה יוכל לעשות יותר שטייגן, והיות ויש לו כישרון להאהיב את התורה על תלמידים הוא יוכל להצליח לרוממם, והוא שואל במה לבחור.

הורה מרן שיילך לעשות יותר שטייגן, ואז שתק כחצי דקה ואמר: "אתה תסביר לו מה זה שטייגן". וכשהביט בפליאתו הוסיף: "שטייגן זהו לעשות רצונו יתברך"… אבל זה היה המאפיין בדעת מרן זצוק"ל, שהיה אמתי והביע זאת גלויות.

אני חש שאצלנו בחוגי החסידים החינוך הינו קשה ומורכב יותר מאשר החינוך הליטאי – כי בעוד אצל הליטאים מסבירים לכל חניך בהמחשה ובהטעמה ש"אם תלמד יהיה לך את הכל ולא יחסר לך דבר", והוא אכן מתרכז רק בלימוד וזה מענג במידת האפשר וכך הוא צומח ומתעלה; בישיבות החסידיות אנו מחנכים גם שיהיה לכל בחור טעם בתפילה, שיתקרב לעבודת ה' וכו', ואם אינו מרגיש שהוא מצליח להתקדם בכל אחד מהשטחים הללו ואינו חש שבכך הוא מתקרב יותר לבוראו, ממילא הוא חש שאינו מסופק, וטבע האדם שבמצב שכזה קשה לו יותר להתקדם ולהתעלות.

התחנכתי בישיבת סלונים, כשמו"ר היה כ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום' מסלונים זי"ע. לא אשכח כיצד היה אומר לנו לפני בין הזמנים: "אל תחשבו שבבין הזמנים מותר להסיח דעת מהרבש"ע"… הוא לא היה אומר 'אל תסיחו דעת מלימוד התורה בבין הזמנים', כי אצלנו גם התורה – שהחשיבו אותה מאוד – עיקרה היא שעל־ידה נוכל להגיע לתכלית האמתית להיות דבוקים ברבש"ע, וזאת למרות שכידוע בחסידות סלונים שמו דגש ועיקר על לימוד התורה במסורת הישיבות.

מו"ר כ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום' תמיד שאל אותנו במה שאומרים אנו מדי יום "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל", הרי היה מתאים יותר לומר 'ותן במוחי ובראשי', שהרי מדובר בלימוד?! וכן מהו שאומרים "יפתח לבנו בתורתו", מדוע הלב קשור לתורה? והשיב, שכדי לקנות ולהקנות אמת בהבנת התורה צריך את הלב ולא רק המוח יכול לקבל זאת, ולכן מבקשים שיפתח לבנו בתורתו כי הלב הוא הפתח להבנת התורה שאינה עניין שכלי בלבד.

ואם שאלתם איך יעניק לבו לבחורים יותר חלשים? האמת, שצריך לדקדק בכל אחד במה הוא מיוחד ובזה לגדלו ולרוממו, כי לכל אחד ישנה מעלה שניתן לגדול עמה. כ"ק ה'נתיבות שלום' אמר לי פעם, ששאלוהו על בחור מסוים אם הוא הכי טוב בישיבה, וענה בחיוב. לאחר מכן אמר לי: "לא שיקרתי, כי יש דבר מסוים שבו הוא באמת הכי טוב בישיבה, ובזה אני מרוממו".

לדעתי, בני הישיבה החסידים שמורים מאוד, וזאת בעיקר משום שיש להם 'חיי חברה'. סיפר לי פעם כ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום', שלפני יותר מיובל שנים היה אברך שהיה לו ניסיון אם לקרוא עיתון חילוני של פעם שהיה שונה בתכלית מהיום… שאלו הרבי: "ואיך עמדת בניסיון?", והשיב בכנות: "יש לנו שיעור בליל שישי יחד עם בני החבורה בלימוד 'אור החיים' הק', אם אקרא את העיתון לא יהיה לי פרצוף להגיע לשיעור ב'אור החיים' הק' עם החברים, ואם לא אבוא כולם ידאגו וישאלו עלי, ומה אענה להם? ולכן העדפתי שלא לקרוא"!

מכך למדנו שהחברה יחדיו, שבאה לביטוי בכינוסים, שבתות והתוועדויות, מביאה את הבחור שלא לוותר על מעמדו הרוחני. וכ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום' הטעים זאת על מה שאומרים אנו שלוש פעמים ביום בתפילה "ברכנו אבינו כולנו כאחד", שאימתי הקב"ה נקרא אצלנו בבחינת 'אבא' רק כשכולנו יחד כאחד. זו תפקיד המחנך, לחוש כאב לתלמידו שהוא בבחינת בן! ולכן, אצלנו החסידים משקיעים הרבה בהווי החברה בכינוסים והתוועדויות, וזוהי שמירה שאין כדוגמתה בחלק של הסור מרע.

מו"ר כ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום' אמר לי משפט מכונן שהוא יסוד החינוך בדורנו: ש"בכל הקשור ב'סור מרע' – תעבוד על מה שהכי קשה לך, ובכל מה שקשור ל'עשה טוב' – תבחר את מה שהכי קל לך. ואם אתה רואה ס"ד בדבר־מה, תתקדם עם הדבר וזה יסייע בעדך בדרכך העולה בית ה'".

ברשותכם אולי אחרוג ממנהגי ואומר דברים מחודדים, אבל לדעתי זו האמת. כיום, כשהתפתח דור הפסיכולוגיה וכדומה, בעיניי זהו חטא שאין כמוהו כשמפנימים בצעירים כיום שהם בדור חלש מאוד וההתמודדות קשה; הם נוטלים זאת בשמחה, ותולים את כל כישלונותיהם וחטאי יצרם בכך. זהו חטא בעבודת החינוך!

אספר על עצמי: אני כילד בן 11 סיימתי את מסגרת הלימוד בקוממיות. לא היה לי היכן ללמוד והוריי שלחו אותי לישיבה עם פנימייה בירושלים. לא היה אז טלפון בבית, ורק פעם בחודשיים הגעתי הביתה – לדוגמה, מר"ח חשוון עד שבת חנוכה. וכשהייתי צריך לחזור לאחר השבת לישיבה בכיתי ולא הסכמתי לחזור מרוב געגועים, ואבא שלי זצ"ל, שליווה אותי, חיזקני בחום באומרו: "אם כה קשה לך, סימן שאתה גיבור. תתרגל עוד מעט ותראה שה' יהיה בעזרך…". וכך חזר הדבר שוב ושוב. ואני אומר גלויות: אני עברתי קשיים פי עשרה ממה שעובר על הצעירים בימינו שיש להם הכל בכל מכל, ואני אומר שאין צורך בדרשותיהם של אותם חכמים שמרבים לדבר על כך שהיום הדור חלש ומתקשה להתמודד. כי אם אומרים זאת מדוע שהבחורים יתמודדו, ואני תמה אם בגישה הזאת ייצאו ת"ח אמתיים בדור הבא אם אדם אינו מוסר עצמו באמת ללימוד ויראת שמים יומם ולילה.

אם יש לו רשב"א מוקשה צריך שיסתובב עם הקושיא טרוף בדעתו ממנה ולא רגוע. בזמני היה זה מחזה מצוי, היכן רואים זאת היום?! הכל משום שהחליטו כי היום הדור חלש, למרות שאותו היצה"ר היה תמיד, והוא מוצא את הדרך להגיע בכל דור ומקום ללבות בני האדם, והמוטל עלינו הוא להתמודד ולנסות להתעלות.

לצערי, כיום חלק מהמחנכים אינם משקיעים במחונכים כמו שצריך, ולעתים אינם יכולים. אם יש ישיבות של מאות ואלפי בחורים, איך ניתן לומר שיש בראשן מי ששם 'לב' על כל אחד מהם. אפילו עין לא שמים כיום עליהם מה הוא לומד וכמה הוא מתקדם, ואם נופל מעט מי שומר עליו… בזמני, כשכ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום', ששימש אז כראש הישיבה, ראה אותי פעם אחת בלי מצב־רוח, מיד פנה אלי ושאלני: "למה הפנים שלך אינן שמחות, כואב לך משהו?". ואם אמרתי לו בפשטות: "סתם אין לי מצב־רוח", הוא לא הסתפק בכך ואמר: "תעלה אלי לחדרי, אני רוצה לשוחח עמך". זוהי האמת, שכיום חסרים מחנכים מעין אלו שבאמת משקיעים במחונכים, והבחורים עומדים כל היום על לוח לבם.

דומני, שאם היו נותנים לכל תלמיד את הלב, כמלאך המכה על קדקודו ואומר לו גדל, המצב היה אחרת לגמרי למרות דורנו. לצערי, ההתייחסות הזאת שהכל תלוי בדור החלש זו בריחה מאחריות.

פעם סיפר לי הרב שלמה לורנץ זצ"ל, שאמר לו רשכבה"ג מרן רבנו הגרא"מ שך זצוק"ל מנהמת לבו: "אתה יודע שה'קצות החושן' אומר הרבה טוב ממני, אז מדוע שומעים ממני שיעורים ולא די שילמדו את ה'קצות החושן'?", וענה: "התירוץ הוא, שה'קצות החושן' כבר איננו, ואילו אני עודני חי בס"ד". זה מלמד אמתי, שכל המסירה של התורה צריכה להיות בחיות וזה מה שמעביר – מסורת הלימוד מדורי דורות ואין בלתה.

עד היום, כשאני שח עם בוגרים מהישיבה לא שמעתי שאומרים כי זוכרים הם את התירוץ המיוחד שהיה על הרמב"ם או שיחה מיוחדת מזמן פלוני, אלא אודות החיות שבה חשו בשבתם בישיבה מפי מלמדיהם, זה נותר ומקרין לדורות ממש.

לא לחינם כשפתחתי את הישיבה אמר לי כ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום': "אל תיקח יותר ממאה תלמידים, כי ראש הישיבה לא מסוגל לאהוב מהלב באמת את התלמידים כשיש יותר מכך, ולאחר מכן נהפך ל'בית מדרש' ואז לא מצליחים לחנכם כראוי". ביקשתי ממנו שאני רוצה לקבל ממנו סמיכה לכך בפתיחת הישיבה, ואמרתי בבירור, שאם לפסוק בדיני יו"ד ואו"ח צריך סמיכה מרב, אז לפסוק בדיני נפשות על אחת כמה וכמה שצריך זאת.

הוא אכן היה אמן החינוך שהצליח לשנות בני אדם בחינוכו, וכ"ק האדמו"ר שליט"א אומר כל העת: "אבא יכול היה בחינוכו לשנות בני אדם ממש, אני לא יכול לעשות זאת כמותו".

 

מהיכן באמת ינק משנת חינוכו שנודעה לרבים?

רבו היה כ"ק אדמו"ר ה'בית אברהם' מסלונים זי"ע, שנפטר בשנת תרצ"ג, וה'נתיבות שלום' ישן אצלו ואף כתב את כל שיחותיו. לצדו היה גם המשגיח רבי שמחה מידנער זצוק"ל בישיבה, ואמרו עליו שהוא היה בדרגה קרובה ל'בית אברהם', ומהם הוא קיבל הכל, שכן כל מי שקורא בספרו של ה'בית אברהם' מעיד שנוטף ממנו חינוך ויראת שמים.

גם בישיבת סלונים 'תורת חסד' בברנוביץ' ראש הישיבה היה מבני ליטא, גיסו של מרנא הגאון הגדול רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל, הי"ד, הגר"י הירשוביץ. וסיפר לי פעם כ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום', שפעם הוא דפק בדלת חדרו באמצע הלילה ואמר נרגשות: "שלום נח, יש לי פשט ברשב"א…". זה החינוך שהוא ינק בישיבתו.

וזו הסיבה שבסלונים שיטת הלימוד עמוקה כבישיבות ליטא, וכשהגעתי ללמוד אחר נישואיי בכולל חזו"א לא האמינו חברי שלא למדתי בישיבת פוניבז', כי הלימוד אצלנו היה קרוב מאוד ללימוד הליטאי בצורה ובסגנון.

(הרב מ. ברמן, 'יתד נאמן' – פסח תשע"ח)