סיפר הגה"ח רבי שמעון שפיצר שליט"א:
ראשיתו של הסיפור דלהלן היא לפני חמישים וחמש שנה, וסופו הטוב נודע רק עתה לפני חדשים ספורים. בעל המעשה, אשר מספר בעצמו דברים כהווייתן, הוא הרב שמעון ראסל הי"ו תושב ארה"ק יליד אנגליה.
היה זה בהיותו בן תשע. הוא יצא אז עם זקנתו, אֵם אמו, לטייל ברחוב, לא לפני שהוריו הזהירוהו להחזיק בידה היטב. הם הזהירוהו על כך מפני שרצו שהוא לא ילך לאיבוד, אך הוא חשב לתומו שהזהירוהו על כך מפני שרצו שהוא ישמור על הסבתא…
טיילו להם הנכד והסבתא כשהם מחזיקים זה בידה של זו, עד ש… פתאום עזבה הסבתא לרגע אחד את ידו של הילד, פנתה לעבר הכביש המהיר ללא שום סיבה הנראית לעין, והתחילה לחצות את הכביש לבדה. לפתע הגיעה מכונית במהירות מן הצד, התנגשה בה, והיא נספתה במקום.
הילד עמד והסתכל איך כל אנשי ההצלה מטפלים בסבתו, אך אף אחד לא שם לבו אליו. בטוחים היו כולם שהוא אחד מאלו שבאו לספק את סקרנותם. אף אחד לא קישר בינו לבין הזקנה שנמחצה על הכביש. רק כשהמקום התפנה לגמרי וראו אותו עומד לבדו, ניגשו אליו לשאול מי הוא, ואז נתברר שהוא נכד הזקנה ושהוא התלווה לה אל מותה.
אף אחד לא חשב אז שצריך לקחת אותו לטיפול אצל איש מקצוע כדי לשחרר את ה'טראומה' הקשה שחווה, שהרי באותם ימים, לפני חמישים וחמש שנה, עולם הטיפול לא היה מוכר כל-כך. אי לכך, לקחוהו בלי אומר ובלי דברים לבית דודו, שם נשאר עד תום השבעה, אז החזירו אותו לביתו וכביכול חזר לשגרת חייו.
רק לאחר שנים הרבה, בהיותו כבר אברך בעל משפחה, התעוררה אצלו הטראומה הקשה, ואז צפו בלבו רגשות קשים מנשוא שמקורם בסברא המוטעית שאיתה הוא חי שנים רבות, שכביכול סבתו מצאה את מותה משום שהוא עזב את ידה ולא שמר עליה.
מספר האיש, שכבר אז היה סבור שהוא מבין מדוע הביאו הקב"ה לידי כך, שכן מקרה זה דחף אותו ללמוד היטב את תורת הנפש, ודווקא מפני שהוא עצמו היה באותו מקום ויצא ממנו – עלתה הבנתו בתורת הנפש יותר משאר בני אדם העוסקים בתורה זו, והודות לכך עלה בידו מאז ואילך לעזור לאנשים רבים מספור שסבלו ממצוקות נפשיות ולהעלותם על דרך המלך.
אולם לפני כמה חדשים, בערב ראש השנה דהאי שתא, זכה להבנה חדשה ונפלאה מדוע זימן לו הקב"ה מצב קשה כזה.
המשפחה ידעה מכבר שלאמו יש אח אחד שעבר את תלאות המלחמה וניצל ממתלעות הנאצים ימ"ש, אך לא היה ידוע מה הוא עושה ומה עלה בגורלו. כעת נודע, שמאז לפני יותר מחמשים וחמש שנה אחורנית כבר זנח אותו אח את דרך היהדות, ואפילו התחתן אז עם גויה ר"ל. עוד נודע, שהתלבט אז במשך תקופה ארוכה אם לספר לאמו (הסבתא הנ"ל) על דבר נישואיו עם הגויה, או שלא לספר לה כדי שלא לצערה.
יום אחד – היה זה באותו יום מר ונמהר – הוא החליט להתעלם מחששותיו ולהודיע לאמו בדיוק רב את מה שעשה. הוא התקשר לשאול היכן היא מתגוררת, וענו לו: "לפני דקות אחדות אמך נפגעה על-ידי מכונית ושבקה חיים לכל חי"…
נורא ואיום! בזמנו לא הבין אף אחד מדוע קרה מה שקרה, מדוע התפרצה הסבתא לכביש, הלא צלולה היתה בדעתה ולא היה חסר לה כלום. כעת לאחר חמישים וחמש שנה נודע הדבר! כעת נודע שמן השמים סובבו שהסבתא לא תשמע את הבשורה הרעה על דבר נישואי בנה עם הגויה.
והנה בדרך הטבע כמעט לא היה שייך שכל זה יתגלה, שהרי האח עצמו כבר שבק חיים לפני כמה שנים. אלא שבערב ראש השנה דהאי שתא, יצא בנו של אותו אח למסע חיפושים אחרי שורשי המשפחה, ובמסגרתו יצר קשר עם אחיינו של בעל המעשה. כששאל אותו האחיין הנ"ל מה הוא זוכר מאביו, ענה שאינו זוכר ממנו הרבה, רק זוכר שסיפר לו שרצה לספר לאמו שהתחתן עם גויה, וכשהתקשר לשאול על אודות מקום מגורה, אמרו לו שלפני דקות אחדות נספתה בתאונת דרכים.
הנה כי כן, זה מעשה אחד מיני אלפי אלפים שמתרחשים בכל יום, אלא שלפעמים הקב"ה רוצה שהחשבון יתגלה ולפעמים אינו רוצה שיתגלה. אך מאלו שמתגלים ברצונו יתברך, יכולים לראות איך כל אסון שנעשה הוא בהשגחת הבורא יתברך, ולא רק האסון עצמו, אלא גם מי שיעמוד אז מן הצד והאסון יותיר בו רושם – הכל הכל מתנהל על-ידי הקב"ה לפי חשבון מדוקדק היטב.
זהו הטעם שהצדיקים הכבירו כל-כך בגודל מעלת סיפור מעשיות הצדיקים וסיפורי אמונה והשגחה פרטית. כי מהלימוד הפשוט של ענייני הביטחון אין מוכרח שהאדם יבוא לידי התפעלות, והרי האדם זקוק בהכרח להתפעלות, שתגבר על הרגשות שיש לו מהמצב שאליו נקלע. לכן, כשאדם לומד את סוגיית הבטחון ויחד עם זאת שומע גם סיפורי אמונה והשגחה – אז נפשו מתפעלת והוא מגיע לתוצאה הרצויה. ואם בר דעת הוא, הוא תופס זאת בשתי ידיו ומקיש מכך גם לשאר המצבים שפוקדים אותו, וממילא הוא נעשה בעל בטחון אמיתי.
(גיליון 'הבינני')
