באחד מהמוספים לשבת קודש הובא סיפור מיוחד על כוחה של הקפדה על קיום המצוות בארצות הניכר בכלל, והלבוש היהודי בפרט.
הר’ משה וולפסון הי”ו מארה”ב, בן למשפחת וולפסון הנודעת, יצא עם קבוצת משקיעים מארה”ב לסינגפור, מדינה קטנה במזרח הרחוק) אחד חלקי שלושים משטח ארץ ישראל… במטרה לבדוק ולמשש עיסקת ענק. בין הקבוצה נמנו הוא ואחיו שיחי’. במהלך הימים הבאים, מאז שנחתו במדינה השתתפו באין ספור פגישות ודיונים, שהתקיימו מרתונית מהבוקר ועד הלילה. והכל במטרה ללבן את אופי וכדאיות ההשקעה.
עוד לפני יציאתם נאלצו חברי המשלחת להכין את עצמם, כדי שלא להיתפס בסינגפור כפושעים. וכל זאת למה? משום שפושע בסינגפור הוא לא רק מי ששודד או רוצח, אלא גם מי ש…משליך נייר ברחוב. כן. העונש על השלכת נייר ברחוב בפעם הראשונה הינו קנס של 1000 דולר סינגפורי, שזה לא פחות מאלפיים שמונה מאות שקל!, ואילו בפעם השניה יוטל על הנאשם לעבוד כמנקה רחובות במשך שלושה חודשים (אך מה כבר נשאר לנקות נוכח מערכת ענישה שכזו?…)!
בכל יום שחלף הלכה העסקה ונרקמה לפרטי פרטיה, לקראת היום האחרון נותר רק לסגור קצוות ולהיערך לפגישת הסיכום עם הטייקון (- מליונר) הגדול ביותר של סינגפור. זו היתה פגישה מכרעת שהיתה עלולה להפיל את העִסקה באחת. לפני קיומה הכינו את חברי המשלחת האמריקניים אודות כללי הטקס המחויבים. בסינגפור, כמו ברוב המזרח הרחוק, טבועה תרבות עמוקה של טקסים שונים עליהם אסור לדלג, גם כאשר העמית שמולך הוא אמריקני חופשי.
בקומת הכניסה, סמוך לשורת המעליות, פגש את חברי המשלחת אחד המתאמים המקומיים. הוא ניגש לר’ משה וולפסון וביקש ממנו באדיבות – אך בטון שאינו משתמע לשני פנים – להסיר את הכיפה. “פריט הלבוש הזה”, הבהיר המתווך, “עשוי להתקבל כאן לא נכון. הוא עלול להוריד לטמיון את כל העִסקה!”. באותה שניה נפגשו במכוון עיניהם שני האחים לבית וולפסון. ניצוץ דק מן הדק הבליח מזוג עיניים אחד למשנהו, וכאילו ניחונו בטלפתיה ידעו שניהם שאין על מה לדבר. את הכיפה לא מורידים!
"אני אשאר עם הכיפה”, קבע רבי משה “ויהיה בסדר”, ניסה להרגיע את המתווך. המתווך נלחץ. “ברחמים! ברחמים!”, ניסה להתחנן על נפשו, על כבודו ועל… כספו "אני מבקש ומתחנן שתסירו את הכיפה מראשכם. אנחנו מדברים על עסקה גדולה ביותר! למה לתת לדברים קטנים לקלקל אותה?! אל תזרוק את הכיפה – רק תשמור עליה בכיס"..”.ליסן” (תקשיב), לואט לו ר’ משה בקול צלול: “אני לא מוריד את הכיפה!”.
חלק מהפנים שנדחסו למעלית היו חמוצות, אך זו כבר היתה מציאות שלא ניתנת לשינוי. הקומה בה עצרה המעלית היתה כולה פאר והדר. כל איש עסקים שנכנס למתחם המיועד זכה לאיחול חם מדייל שניצב בפתח וידע לנקוב בשמו. משם הפנו אותם לאולם הפגישות שם אמורה להתקיים הפגישה המכרעת. כמאה איש התקבצו סביב שולחן ארוך. הושיבו אותם בסדר מתוכנן שיצר ביניהם סוג של קבוצות דיון. בראש השולחן ניצב כיסא מלכותי השווה עשרות אלפי דולרים, שהוכן עבור הטייקון המהולל שתיכף ייכנס לאולם.
האמריקנים שרגילים להשתכשך עם טייקונים, נדהמו להיווכח עד כמה הכסף לא משנה בסופו של דבר את האדם בכהוא זה. הטייקון התעלה על בני ארצו בכמות הכסף שצבר, אך נותר סינגפורי דחוס בתרבות ראוותנית. אדם שמשחק משחקי מלך שמתאימים יותר לילדים בגיל הגן. אגב, זה גם היה הכינוי שלו בין המקומיים “המלך!”…
הפגישה החלה, הצוותים דנים בפרטים שאחרי האחרונים, ולפתע הושלך הס באולם. כולם התרוממו באחת ביראת כבוד, ומיודענו “המלך” נכנס פנימה בכל הודו והדרו. הוא התיישב וסימן בידו להמשיך בשיחות. חלפו כמה דקות, “המלך” מרים לפתע את ידו ושקט השתרר באולם. הוא פונה לרבי משה וולפסון ומבקש:
“תיקח שתיה ותעשה ברכה!”. ר’ משה נדהם מהבקשה המפתיעה, אך מי מעז לסרב ל”מלך”? (האם לא די בכך שהעז להיכנס הנה עם כיפה…) מזג לעצמו ובירך בכוונה ובקול “ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו”!
הטייקון לא נותר חייב: “אמן”! ענה בקול. במקום לבלוע את המים כמעט בלע ר’ משה את הלשון. מה מתרחש כאן? אך הטייקון המשך להפתיע: “תגיד לי, היית הבוקר בבית הכנסת?”. רבי משה השיב בחיוב, והטייקון אמר: “שמת לב איזה מוזר זה, הרב הוא אשכנזי, האנשים מתפללים בנוסח ספרדי ויש עוד כמה אי התאמות בקהילה…”. הפעם המים כבר כמעט נשפכו מידיו של ר’ משה. הטייקון הבחין שהוא נסער וסיפר בפני כולם:
“התייתמתי בתור ילד קטן, וזה שאימץ אותי היה יהודי עשיר. מעולם לא התגיירתי אך גדלתי אצל יהודי, ואפילו הייתי מתלווה אליו לבית הכנסת. מאז ומתמיד אני כמובן שומר על חיבתי המיוחדת ליהודים!”.
מכאן ואילך הפגישה התקדמה לטובה, כשבמהלכה הוא מכבד את ר’ משה ומאיר לו פנים באופן נדיר, עד שנסגרה לשביעות רצון כל הצדדים. סיים ר’ משה: “ורק לחשוב על כך שהמתווך חשש שהעשיר יראה אותי עם כיפה!… עלינו, כיהודים שומרי תורה ומצוות, מוטל עלינו לשמור על האידישקייט מכל משמר – ובל נחשוש שנפסיד מכך. הנה, אני רק הרווחתי!”
(קבלת שבת)