בוקר אחד קיבל מפקד המשטרה פתק, בו נכתב: "מחר בשעה שלוש, כשתעבור בשדרה החמישית, ליד חנות הפרחים, נגזול ממך את שעון הזהב שלך. ראה הוזהרת"

בס"ד

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

"וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו" (שמות כ"ח, ל"ב)

גל גניבות גאה ברובע מסוים בארה"ב. המשטרה הפעילה כוחות מוגברים בכל האזורים, כדי לעקוב אחרי מבצעי הגנבות ולתופסם, אך הגנבים היו מתוחכמים ושום גנב לא נתפס. שר המשטרה האמריקאי התקשר בעצמו מספר פעמים למפקד המשטרה, כדי שיקדיש מאמצים גדולים יותר ללכידת הגנבים, אך לשווא.

בוקר אחד קיבל מפקד המשטרה פתק, בו נכתב: "מחר בשעה שלוש, כשתעבור בשדרה החמישית, ליד חנות הפרחים, נגזול ממך את שעון הזהב שלך. ראה הוזהרת".

המפקד הבין שהודעה זו נשלחה אליו מאחת כנופיות הגנבים, שאחריהן נערך מצוד. "כיצד עלי להגיב על הודעה זו?"- שאל מפקד המשטרה את עצמו- "הגנבים האלה חצופים באופן מיוחד!". הוא חכך בדעתו, התלבט האם לעבור בשדרה החמישית באותה שעה ולהפגין אומץ, או שמא להתעלם מההודעה. לבסוף החליט, "אעבור מחר ברחוב, ליד חנות הפרחים, בדיוק בשעה שעליה הודיעו אנשי הכנופיה, ונראה אם יעזו לגעת בי ולגנוב את רכושי". למחרת היום בשעה שלוש, עבר מפקד המשטרה במקום המיוחד. והנה נפל לרגליו כר נוצות שנשמט מידיו הרועדות של רוכל זקן ועלוב מראה, שדידה לידו במסכנות.

הנוצות התעופפו מהכר הפרום ודבקו במדיו המגוהצים של מפקד המשטרה. הרוכל הזקן חש עצמו אשם במאורע. הוא התקרב אל השוטר, ובמאמץ ובמסירות רבה עזר לו לנקות את בגדיו מהנוצות ההרסניות. דקות אחדות חלפו, עד שמדי השוטר התנקו, ואז ביקש הרוכל הישיש את סליחתו בקול רועד, ושוב מלמל כמה דברי התנצלות ופנה לדרכו. השוטר המשיך בדרכו. אך מבט חטוף שלח לפרק ידו, הותירו מסומר במקומו: שעון הזהב נגנב. המפקיד לא היה צריך להרבות במחשבות ובניחושים, כדי לדעת שגונב השעון לא היה אחד מאשר "הרוכל הזקן והמסוכן". "הצגה נאה ערך לי פה הרוכל"- חשב המפקד במרירות- "ומתי גנב את שעוני? בדיוק בזמן שהתנהג באדיבות, התנצל ועזר לי להתנקות מהנוצות שדבקו בי"…

●●●

משל נאה זה, אותו קראתי בעבר בגליון של ארגון לחיזוק בשמירת הלשון, מלמדנו שעלינו להכיר היטב את טבעו וטיבו של "הגנב הערמומי", המתחפש למסכן או לנדיב. מסתתר הוא בין ידידים ורעים, האוהבים אותנו אהבת נפש ומדיחים אותנו להפסיד את כל רכושו הרוחני, כשאנו מאזינים לסיפורי הרכילות המרתקים שלהם. הבה נצטייד בחכמה יתירה ובחוש זהירות ונדע להינצל משטן זה ששמו 'לשון הרע', העומד לגזול את נפשותינו ואת התורה והמצוות שברשותנו. שהרי ידועים הם דברי ה"חובות הלבבות", שהשומע לשון הרע ונהנה מכך, מפסיד את התורה והמצוות שרכש עד עתה, ד' ירחם.

"וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו" (מתוך פרשת השבוע).

"שפה יהיה לפיו. שהמעיל מכפר על לשון הרע (זבחים פח, ב), שאם חטא בלשון הרע, יעשה שפה לפיו (ערכין טו, ב), שימנע מלשון הרע ויעשה תשובה ויתכפר לו" (בעל הטורים).

ראו את דבריו המחרידים של רשב"י זי"ע בזוהר הקדוש, הכותב על חטא לשון הרע: "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא, ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש רוח הקדושה".

שלמה המלך (משלי י"ג, ג') אמר: "פשק שפתיו חתה לו" וביאר הגר"א כך: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים – פיו יהיה לו מחתה לכל".

מדוע האנשים כה נהנים לדבר רע על השני, לפטפט על חסרונותיו ולספר על נפילותיו?

הדיבורים בגנות וחסרון האחרים, מעניקים חיזוק מדומה לערך העצמי של האדם. כשאדם מרגיש חוסר ערך עצמי, עומדות בפניו שתי אפשרויות כיצד לחזק את ערכו בעיני עצמו: אחת היא להתחיל לפעול ולעשות מעשים חשובים ומועילים, ובכך לפתח ולרומם את אישיותו. בדרך זו כל אדם מרגיש סיפוק, הגשמה וערך עצמי גבוה. מצד שני, ישנה גם דרך אחרת, לכאורה קלה יותר: כל אדם נוטה להעריך את עצמו ביחס לזולת, ולכן על פי רוב הערך העצמי של האדם תלוי מאוד באופן בו האדם משווה את עצמו לסובבים אותו. כשאדם מבקש ומדבר בגנות הזולת הוא משפיל אותו, ובכך באופן אוטומטי, הוא רואה את עצמו במקום גבוה ומעודד יותר בהשוואה לסביבה. יהודי מרגיש שהוא אינו פיקח במיוחד. כאשר הוא מזלזל באדם אחר בנושא זה בדיוק, הוא מרגיש ביחס לעצמו תחושה טובה והערכה גדולה יותר בנוגע למידת הפקחות שלו עצמו. כשאדם מרגיש שהוא לא מספיק ירא שמים, הוא מספר לאחרים ששכנו בכלל לא ירא שמים, וכך הוא מרגיע את המצפון שלו. הנה, לא רק אני לא מספיק ירא שמים. יש כאלה שהם הרבה פחות יראי שמים ממני…

האם הלכות לשון הרע משדרים לנו, שאולי כדאי פשוט לשתוק ככל האפשר? הרי אם כל כך קל לקלקל ולהרוס באמצעות הדיבור, מדוע בכלל לפתוח את הפה?

רבינו ה"חפץ חיים" הגיע פעם לישיבת וולוז'ין, שבה למד אחר מתלמידי הישיבה הנודעים. הוא לקח את אותו תלמיד חכם מופלג אל עגלתו, לאחד ממסעותיו. בדרך שכנע רבנו החפץ חיים את אותו גאון, לקבל על עצמו את עול הרבנות והנהגת הציבור. לימים סיפר אותו רב, בהתפעלות עצומה, כיצד בכל אותם ימים החפץ חיים לא הפסיק לדבר. "הכהן הגדול מאחיו שהנחיל לעם ישראל את הזהירות בדיבור- לא רצה להנחיל לנו שתיקה. הוא דיבר רבות על התורה, וגם על צרכי ציבור וגם מה שנקרא 'שיחת חולין'. בכל דבריו הרבים לא היה שמץ של לשון הרע", היה אומר אותו תלמיד חכם, ומספר את הסיפור הזה במטרה להסביר, שאיסורי לשון הרע לא קוראים לנו להתנזר מדיבור, אלא לדבר נכון ומושכל. הדבר בידינו, בפינו ובלבבנו לעשותו.

סיפר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, מרבני ניו- יורק: "פעם אחת כשבאתי למרן הגרי"ז סולובייצ'יק זצוק"ל בשהותו בוילנא, מצאתיו כאוב ונסער. כשבררתי את סיבת הדבר, אמר לי ששמע יהודים מספרים שראו בשבת אישה יהודיה עניה, מוכרת עצים להסקה, לפרנסת אנשי ביתה. ותמהו בקול: 'היתכן שבוילנא, העיר הגדולה לד', תמכור אשה עצים בשבת?!'

"ואמר לי הגרי"ז כשכולו נסער: 'היאך אפשר לדבר לשון הרע על העיר וילנא… העיר שבה היו מאז ומעולם חמש מאות רבנים גדולי עולם… ואפילו אם נכונים הדברים ר"ל, הרי זה כמו יהלום מבריק ויקר מאוד, שיש עליו קצת אבק… הרי יהלום הוא נשאר… על אף שיש עליו קצת אבק'"…

משום מה, התרגלו הבריות לדבר סרה על ערים וקבוצות שלמות בכוללניות. גם אם יש בעיות וחסרונות העיר, ארגון או קבוצה, מי התיר לדבר עליהם בכללות?

(יתד יום רביעי ח' באדר א' תשע"ט)