באחד הבקרים של יום שגרתי מצלצל הטלפון בביתו של הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל. אשתו הרבנית הרימה את השפופרת. ביקשו את הרב. "הוא הלך להתפלל, יחזור בעוד חצי שעה", השיבה.
"מדברים מלייקווד, רק רצינו למסור להרב, שאתמול בערב התארס הבחור האחרון מהשישה"… הרבנית לא הבינה מה פשרה של ההודעה. על אילו שישה בחורים מדבר הפונה מעבר לקו, אך הבטיחה למסור את זה לבעלה. כשחזר, צהבו פניו. הוא נראה שמח במיוחד. הרבנית שאלה, לשמחה מה זו עושה? ורבי יעקב סיפר.
כמה חודשים קודם לכן, ביום הפורים באותה שנה, שהה רבי יעקב זצוק"ל בישיבת לייקווד. הישיבה ערכה 'משתה היין' והתכבדה בנוכחותו. כמובן שהוא הלהיב את הבחורים בדברים ובשירה. בני הישיבה ניצלו את המעמד ומזגו כמה כוסות כדת היום, הם השתדלו שרבי יעקב גם הוא ייטיב לבו ביין עד דלא ידע.
בטוב לב המלך ביין נגשו שישה בחורים מבוגרים מהישיבה והצהירו לפני רבי יעקב, שאם הוא יבטיח להם שהם יתארסו בזאת השנה, הם ישיגו סכום כסף שאותו ציפה לאסוף עבור הכוללים שתחת חסותו.
משנכנס יין יצא סוד… רבי יעקב הרהר, ולבסוף הבטיח "בזאת השנה" וכל הקהל ענה יחד 'אמן'.
כבר למחרת הגיעו אליו ששת הבחורים ובידיהם הכסף. רבי יעקב, שזכרונו מאותם רגעים תחת השפעת הביסום לא היה נהיר, החל להיזכר מה היתה שאלתם ובקשתם ומה הוא הבטיח להם. הוא נבהל ואמר להם: "ראו, את אשר נעשה לא ניתן להשיב, אתם הרי קיבלתם הבטחה. אך היות ואני אינני בוטח בהבטחתי, הבה ונערוך הסכם: אטול מכם את הכסף, אני אניח אותו במקום שמור, בעזר השם אתפלל שההבטחה תקוים. אבל זאת אומר לכם – אם אפילו אחד מכם יישאר בחור בסוף השנה, הרי כל הכסף שבאמתחתי מושב לכם".
"הנה הכסף", אמר רבי יעקב לרבנית, ופנה אל הארון הצדדי בחדרו. "זהו פשרה של שיחת הטלפון שקיבלת אתמול. הבחור השישי בקבוצה התארס, הווי אומר ההבטחה התקיימה, ולכן היה חשוב להם להודיע זאת כדי שאוכל להעניק את הכסף לאברכי הכוללים".
(הרה"ג ר' שלום מאיר וולך שליט"א מוסף שב"ק תרומה תשע"ד)