המקום הקשה ביותר לעשיית חסד אמיתי, הוא בין ארבעת כתלי הבית, ומכאן – חשיבותו של חסד זה.
אדם מוכן לרחם על חברו, לתת לו חנינה, למסור נפשו עבור זולתו; הכל טוב ויפה. אבל לכבדו, ולו רק בדיבור גרידא, ועל אחת כמה וכמה להרגיש כלפיו כבוד אמיתי, זה כבר קשה לו. ממש קשה.
ונראה, שהסיבה לכך היא, שכדי לכבד את השני באמת, הרי צריך להשתעבד במידת-מה כלפי המכובד. מחובתי לחשוב על כל מילה טרם שאפתח עימו בשיחה; איני רשאי להרים עליו את קולי, ועוד כמה וכמה שיעבודים. הכלל הוא, שאין המכבד יכול לעשות כל שלבו חפץ כלפי מכובדו. אחרת, במה הוא מכבדו?
וזה מהדברים הקשים ביותר עבור בן-תמותה. אנחנו מוכנים לעשות למען זולתנו הכל-מכל-כל, עד כדי כך שבמקרים מסויימים נמסור גם את נפשנו עבורו, אבל בתנאי אחד – שלא יהיה בכך שיעבוד קבוע…
זה הסוד.
נרחם עליו באופן חד-פעמי, נמסור את נפשנו עליו באופן חד-פעמי; אבל להתמכר אליו, להשתעבד לרצונותיו, אפילו בדברים קלים, זה כבר לא!
ואם כן, בביתנו-שלנו, בתוך ד' אמותינו, שם אנחנו נכנסים יוצאים, נכנסים ובאים, ובכל רגע נפגשים עם בני הבית, הרי זה השיעבוד הגדול ביותר! והנה מצאנו את הסיבה שעשיית חסד ונתינת כבוד בתוך הבית – היא המשימה הקשה מכל!
*
הספור ה'מצחיק'…
יש סיפור ידוע המתגלגל מאדם לרעהו, ויש לנו את כל הרצון להאמין שאין הוא אמיתי, אם כי מציאות בשטח אינה רחוקה כלל וכלל מהמסופר.
מעשה שהיה בעסקן גדול, שבמשך כל שעות היממה היה מתרוצץ מכל מקום לכל מקום, כדי לסייע לאנשים ולהושיט עזרה לכל הנצרכים. כל מי שהיה זקוק לתמיכה בכל תחום שהוא, ידע את כתובתו של העסקן, וידע גם שימצא אצלו אוזן קשובה, ורבים הסיכויים שהבעיה שישטח בפניו תיפתר בתוך זמן קצר.
תמיד ראו אותו מתנשם ומתנשף, הסלולארי שלו לא נח לרגע. כאן הוא מבטיח לסייע לאדם שמעבר לקו, וכאן הוא מקבל תודה ממי שנעזר בו לא מכבר. בקיצור: משרה שלימה, לכל 24 שעות היממה, בחסד ובעזרה לזולת.
כל כך יפה! כל כך מרשים! לא כן?
משוועים ליד תומכת
פעם מתקשר אליו העסק השכונתי, במקום שבו הוא מתגורר, ובפיו בקשה לעזרה: אחת המשפחות בשכונה שלנו, משוועת לעזרה. האמא נמצאת אחרי לידת ילדה השביעי, היא תשושה מאד, 6 ילדים קטנטנים מסתובבים בבית, והבית עצמו מוזנח והפוך מאין כמוהו.
העסקן שלנו, כמו מובן מאליו נרתם מיד לעזרה, ומבטיח לעסקן השכונתי שהוא מגיע מיד לעזור ולהטות שכם בסיוע למשפחה.
מיד עם סיום השיחה, הוא משים את פעמיו אל הבית הנזכר, אבל ככל שהוא מתקרב אל הכתובת, הוא מתפלא על כך שהבית הזה מוכר לו מאיזשהו מקום…
עד שהדבר הופך לעובדה ברורה: הבית הזקוק לעזרה, הוא ביתו-שלו! האשה שאחרי לידה, היא אשתו שלו, גם 6 הילדים הקטנים – הכל עצמו ובשרו. וכולם ממתינים לעזרה משוועים ליד תומכת ומלטפת.
גם הם מצפים לתמיכה מאותו עסקן המשיב ברצון לכל פונה, ורק את ביתו-שלו הוא שוכח…
קצת משעמם…
נשמע מצחיק? מעציב? – אולי. אבל מי שמודע למצב בו אנחנו נמצאים, יודע שהדבר יכול לקרות במשפחות הכי-טובות. הרבה יותר קל לעזור למי שאין אנחנו מכירים, מאשר לתמוך במי שבא אתנו במגע יומיומי.
לא תמיד זה קל להכין בבוקר את הסנדוויץ' ולחייך בסבלנות אין-קץ, לילד שרק שעה קודם הפך את כל הבית מקיר לקיר, וגם לא שמע בקול ההורים. וגם כשתעזור לו, הוא לא בדיוק יאיר לך את פניו במבטי-הערכה ותודה.
לפעמים גם קשה לעשות חסד ולהושיט עזרה בתוך הבית, בסיטואציה החוזרת על עצמה עשרות פעמים ביום! זה קצת משעמם…
הרבה יותר קל, וגם 'מושך' מבחינה ציבורית, לעמוד באופן חד-פעמי לימינו של אדם זר, כזה שגם יאמר לך 'תודה רבה' בפנים כל כך מאירות על העזרה שהושטת לו!
אבל לבני המשפחה ולידידי המעגל הקרוב, הרבה יותר קשה להתנהג במטבע דומה של חסד. וגם אם נתאמץ להתחסד עימם, זה יהיה במבט קפוא. לא כן?
מי כמונו מכיר את כל מעלותיהם וגם את חסרונותיהם ופגמיהם, מה שלא תמיד נותן לנו את החשק לרוץ לעברם ולסייע להם…
לשם מה להתאמץ…
כי גם הם, בני המשפחה הקרובים מכירים אותנו… ויודעים שהעזרה לא באה תמיד מתוך כוונה טהורה, אז למה שיגידו 'תודה'?… הכל מוכר עד כאב, רגיל ושגרתי. האם תשואות-התודה שלא תנשאנה בסיומה של הושטת העזרה, הן הן אלו המאריכות את הדרך אליה?
הרי לפעמים העזרה הזו לבני הבית נראית כל כך פשוטה, קרובה, ואפילו מזערית. כל כך בלתי מורגשת, עד שאנחנו מוותרים עליה בעליל.
לרגע עולה במחשבתנו ה'תמיהה', לשם מה כדאי להתאמץ, שהרי מי יראה, מי יזכור? לעומת זאת, עזרה לאדם אנונימי, תיתפס בקרב הרואים כמעשה הירואי ומעורר השראה!
אין ספק שגם העזרה לאנשים אחרים יפה היא ואף מוכרחת, ושכרה בצידה. אבל בל נשכח: יש עוד אנשים, הרבה יותר קרובים, הרבה יותר מוכרים, שגם הם מצפים לנו ממש פה, ליד. לא פחות מהאחרים ואולי יותר.
וגם אם אף אחד לא יגיד תודה אחר כך, וגם אם העזרה הזו חוזרת על עצמה עשרות פעמים מידי יום ביומו, והיא משעממת ונדושה, אין ספק שהיא שווה יותר. וכך גם מסתכלים עליה בשמים, על העזרה הזו.
פתח נרחב של הרחבת הדעת
לאידך גיסא הווי אומר, שאם בא אדם להתאמן בגמילות חסד, וברצונו להגיע לדרגה היותר נשגבה של מצוה זו, הרי שאין מקום ראוי לכך יותר מביתו הפרטי, שכן זו היא ההשתעבדות האמיתית, וממילא גם החסד האמיתי.
ברם, אל דאגה. אין מקום לחשוש משיעבוד זה. ברבות הזמן יחזירו בני הבית בכפלי-כפליים, בהעריכם את התנהגותו המופתית עימם.
הכרת-הטוב הזו תורגש בעיקר מצד עקרת הבית, הנוטה מטבעה לגמול חסדים ולהשיב בכפל-חיבה לכל מי שמיטיב איתה. יחסי הגומלין של בני הבית, יפתחו בפני האיש פתח נרחב של הרחבת הדעת ומנוחת הנפש.
הגר"פ שרייבר הלך לתפילה בלי 'פראק', כדי לא להעיר את הרבנית
ספר עב-כרס אפשר לכתב על הנהגותיו של הגאון המופלא, רבי פינחס שרייבר זצ"ל, שהיה דבוק כל כולו בתורת השם בצורה שאין לה אח ורע. הגר"פ היה אחד האישים התורניים שלא היה לו בעולמו כלום, לבד מעוד דף גמרא ועוד דף, ועוד דף.
נספר כאן רק סיפור אחד שילמדנו מוסר ויאלפנו דעת, על כך שלמרות שהגר"פ היה שקוע כל כך בלימודו, ובהיותו יושב ליד הסטנדר הקבוע בביתו לא הבחין כלל מי נכנס ומי יצא, למרות הכל לא שכח מעולם את חובותיו כלפי בני ביתו.
בוקר אחד מתקשר ת"ח אל אחד מבניו של הגר"פ, ואומר לו בבהלה: "בוא מהר, אני חושב שקרה משהו לאביך". הבן נבהל גם הוא, וכיון שהשעה היתה שעת-התפילה הקבועה של האבא ב'דברי שיר' (במנין של 6.45), רץ מיד אל בית הכנסת.
מה התברר?
באותו בוקר הבחין הת"ח ההוא שהגר"פ הולך להתפלל בלי ה'פראק' שלו. הוא חצה את רחוב חזו"א, מביתו ל'דברי שיר', עטור בטלית ותפילין, ללא 'פראק'. הת"ח היה בטוח, אפוא, שקרה לו משהו…
גם הבן חשב כך, אבל משניגש לאביו ושאלו מה קרה, חייך הגאון זצ"ל וסיפר לו דברים כהווייתם:
כאשר השכמתי הבוקר ורציתי ללכת לתפילה, הבחנתי שה'פראק' נמצא במקום כזה שאם אקחנו משם, אצטרך להעיר את אמא, לכן החלטתי ללכת לתפילה בלי ה'פראק', העיקר שלא אגרום לה צער ולא אעיר אותה.
שוו בנפשכם: הרי לא היה מדובר בשעה כ"כ מוקדמת בבוקר; אחרי הכל השעה היתה כבר בסביבות 6.30, ובכל אופן מעדיף הגר"פ לבזות את עצמו וללכת לתפילה בלי פראק, העיקר לא להעיר את הרבנית.
כך נראה תלמיד חכם שהתורה מלווה אותו בכל דרכיו, ומייעצת לו על כל צעד ושעל מה לעשות וכיצד לפעול, על מנת לגרום נחת רוח להקב"ה.
(מתוך הספר 'שמחה בבית', בעריכת הר' משה מיכאל צורן)
2/433