"אז ישיר משה ובני ישראל"
שמעתי פעם מעשה נפלא מאחד מרבני ישיבת פוניבז' בבני ברק:
בוקר אחד, כאשר נכנס להיכל הישיבה לקראת תפילת שחרית, הורה לו באצבעו ראש הישיבה, מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, שיתקרב אליו. לפליאתו, כשניגש אל ראש הישיבה שמעו אומר כביכול לעצמו: "אוחזת בי צמרמורת… אוחזת בי צמרמורת…" התלמיד נבהל כהגן. "קרה משהו?", שאל את רבו בבהלה. "אולי ראש הישיבה אינו חש בטוב?", הוסיף לשאול בחשש.
רבי דוד השתיקו באצבע על שפת פיו ואמר לו: "תקשיב לרגע מה אני שומע מחדרו של המשגיח!".
כשהשקט השתרר בהיכל הישיבה, נשמע לפתע קול נעים מחדרו של המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. הקול בקע ועלה בנעימות מופלאה, בעודו אומר 'אז ישיר'.
"בכל מילה שלו", מספר התלמיד, "חשנו את ה'בשמחה הגדולה ובנעימה' בהן יש לומר את 'שירת הים'!". "אני מקבל צמרמורת", אמר רבי דוד, "מלהוכח כיצד יהודי יכול לומר בכזו צורה מרוממת את 'שירת הים'!".
"דקות ארוכות", סיים התלמיד את סיפורו, "היה רבי דוד דרוך להקשיב לכל הגה ולכל צליל והברה של המשגיח. הוא התפעל עמוקות כיצד נאמרת 'שירת הים' בכזו רוממות ובכזו התרגשות!".
הגאון הצדיק רבי בנימין פינקל שליט"א, מראשי ישיבת מיר, ספר כי שמע מהגאון רבי אברהם שמואלביץ שליט"א, כי בעת לומדו בפוניבז' ניגש פעם למשגיח בעיצומו של זמן חורף, בסביבות חג החנוכה, והתבטא בפניו כי הוא חש קרירות מהקבלות אותן קיבל על עצמו בימים הנוראים.
המשגיח ענה לו בהתרגשות: "בודאי שנופלים! היודע אתה מדוע? מפני שמקבלים קבלות גדולות! צריך לקבל קבלות קטנות!… הנה דוגמא לקבלה קטנה", הוסיף המשגיח לומר: "לומר כל יום 'אז ישיר' בכוונה ובשמחה! אך לצורך זאת, יש ללמוד קודם התפילה את פסוקי השירה, עם פרוש רש"י ושאר מפרשי הפשט היסודיים. משום שכאשר מכוונים ב'אז ישיר', הברכה של 'ישתבח' כבר נראית אחרת, וכן שאר כל התפילה נמשכת בהתעלות אחרת!…".
***
רבינו השל"ה זיע"א מביא בכתביו (יומא, פרק דרך חיים) כמה סגולות כיצד לזכות בדין. בין הדברים הוא כותב כך:
"יכוון בשירת הים שאומרים בכל יום, לאמרה בקול ובשמחה רבה, כאילו אותה שעה יצא ממצרים. שהרי אמרו במדרש 'ויסע משה את ישראל מים סוף' (שמות טו, כב) – שהסיעם מעוונותיהם, שנמחלו על ידי השירה שאמרו. שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, מוחלין לו על כל עוונותיו. והנה אחר שציוונו השם יתברך לומר שירה זו בכל יום, כדכתיב (שם א) 'ויאמרו לאמר', וכפי שנאמר בזוהר הקדוש (ח"ב דף נד עמוד ב) שרוצה לומר, שנאמר אותה בכל יום בשמחה רבה כשעה ראשונה שאמרנו אותה. ודאי כוח סגולת כל יום כשעה ראשונה שאמרנו אותה!".
כעין זה מצינו בזוהר הקדוש (פרשת תרומה, קל"ב.): "בזמן שישראל אומרים שירת הים, מעטרין לכנסת ישראל בעטרה שעטרה לו על הים. וכשמגיעים לישתבח, אז נוטל הקדוש ברוך הוא את הכתר ההוא ומניחו לפניהם, אז כנסת ישראל מתעטרת בשלש עשרה מכילין דרחמי, ולזה תקנו שיר ושבחה הלל וזמרה וכו', עד ומלכות".
וכך אמרו חז"ל (סנהדרין צא, ב): "אמר רבי יהושע בן לוי, כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה בעולם הבא".
אדם אינו מודע לאוצרות הטמונים בתפילה שלו. הוא אינו יודע מה כוחו לפעול ב'שירת הים' כשהיא נאמרת בכוונה והתבוננות. בידיו למשוך משמים שפע של ברכה וישועה לו ולכל הנלווים אליו.
אולם לדאבון לב, 'אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו'. האדם נוהג בבטלנות ואינו מתבונן בדברים העומדים ברומו של עולם. כפי שהיה אומר המשגיח מפוניבז': "כאשר ישר מהמיטה הולכים להתפלל, התפילה היא המשך של השינה"…!
"המצה יוצרת ועושה מהאדם בריאה חדשה"
בספר 'דעת חכמה ומוסר', הכולל את תורתו של מרן הגאון הצדיק רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל, משגיח ישיבת 'מיר', מצאתי שיחה בלתי מוכרת מהעתק לשונו הזהב של המשגיח עצמו.
לפני שנביא את הדברים, נציין כי אחד מגדולי תלמידיו של רבי ירוחם היה מורי ורבי, מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז'. זכורני כיצד היה מרתת ופוחד להזכיר את רבו הגדול בשמו, וכינה אותו רק בתואר 'המשגיח', מבלי להזכירו בשמו. כמו כן כשהיה אומר 'הער זאגט' (- הוא אומר), היינו יודעים שכוונתו לרבי ירוחם. עד כדי כך היתה אימת רבו עליו.
סיפר לי בנו, יבדל לחיים טובים, ראש הישיבה הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א, ששמע מסבתו הרבנית עליה השלום, רעייתו של רבי ירוחם, שאמרה לו בזה הלשון: "אינני יכולה לפרט, אבל בטוחני שהוא היה מלאך!"…
בשיחה, מתאר רבי ירוחם בהתפעלות מיוחדת את גודל עניין אכילת מצה, סגולותיה הנדירות והשפעותיה על נפש האדם. למתבונן מפליא להיווכח עד כמה אנו דומים להולכים בחושך, כעיוורים המגששים באפילה, ואיננו יודעים לנצל את הרגעים העצומים והנפלאים המתגלגלים לפתחנו כל העת. זה לשונו:
"המתבונן במצוות מצה, האם לא יראה שמצה אינה מצוה מעלמא הדין? אינה מעולמנו? האם לא רואים שהמצה היא מהרקיע השביעי? הרי אין מצב בעולם, בשום אופן, תרופה מהעולם הזה. הרי מצה ממש מחייה מתים, יוצרת ועושה מהאדם בריאה חדשה! אין ערך ואין תרופה מהעולם הזה, שיכולה לשנות את טבעי האדם, ורק מן השמים היא, ומי שהוא, זולת יוצר האדם, אי אפשר שייצר כזה כלי, שמייצרת יצירות ובוראת ומחדשת מציאות חדשה כמו המצה!".
ובספרו 'דעת תורה' (פרשת צו) כותב רבי ירוחם: "מה שהפילוסופים לא הצליחו לשכנע את החניכים שלהם בעשרות שנים, בא לילה אחד של ליל הסדר, ונותן לאדם השקפה של אמונה!".
על פי זאת, האיר מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, הארה נפלאה: ב'ליל הסדר' מבקשים אנו בברכת המזון: "הרחמן הוא יזכנו ליום שכלו טוב, ליום שכלו ארוך, ליום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ויהי חלקנו עמהם".
זוהי בקשה נשגבה, שאין אנו מזכירים אותה במשך כל עתות השנה; ובכלל, בכל ימות השנה אין לנו כלל עסק עם עניינים טמירים ונעלים כעין אלו, בתפילה ובברכות. מה המיוחד כל כך בליל הסדר שמבקשים בו בקשה נשגבת זו?
אלא, אמר הרב שטיינמן, אמנם נכון שמושגים טמירים כשל ענייני עולם הבא, והשכר הצפון לנו לעתיד לבוא, אין לנו עסק עמהם כל השנה. הרי על זה נאמר (ישעיהו סד, ג): "עין לא ראתה אלוקים זולתך". אך בליל הסדר, הלילה הכי מרומם של השנה, שכולו רווי אמונה והתרוממות רוח – זוהי העת בה יש לנו את הזכות והיכולת אף לדרוש בנסתרות, ולבקש גם על דברים המופלאים מבינתנו ורחוקים מהשגתנו!
עלינו מוטלת, אפוא, החובה לדעת ולנצל את אותן מרגליות טובות ואבנים יקרות, המתגלגלות דרך קבע לפתחנו. הרגעים הנדירים והסגוליים הללו שווים לאין ערוך. בנקל יכולים אנו לזכות בימים אלו להתרוממות שבכוחה לשנות את כל מהלך חיינו לטובה. אשרי החכם המבין זאת, ומשכיל לנצלם כראוי.
"וישלך אל המים – וימתקו המים"
בין השיטין, משני מקומות שונים בפרשתנו, נוכל להאיר נקודה נפלאה שיש לשים עליה דגש:
נתחיל בדוגמה מצויה המוכרת לנו היטב מבין כתלי בית המדרש, כמעשים שבכל יום ויום. אברך ניצב על משמרתו בכולל בבוקרו של יום, לפניו ניצבות ארבע שעות תמימות של סדר א', שאמורות להיות מוקדשות אך ורק ללימוד התורה ברציפות וברצינות.
פעמים רבות חש האדם בחוסר משיכה ללימוד. סימני עייפות מכריעים אותו. עול כזה או אחר טורד את מנוחתו, וכל אלה ועוד גוזלים ממנו את החשק להתחיל במשימה שלפניו – לשקוע בלימוד הסוגיא.
לכאורה, כיצד ניתן להתגבר על כך? מה העצה נגד תופעה כה מוכרת?
חז"ל אומרים (שיר השירים רבה ה, ב) שהקדוש ברוך הוא מצפה ומבקש מאתנו – "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". כלומר אין מוטלת על האדם חובה לפעול ולעשות אלא מה שבגבול היכולת והכוחות שלו. מכאן ואילך, הקדוש ברוך הוא ישלים ויעשה את שלו להשפיע סיעתא דשמיא.
אך בכדי שהסיוע יגיע מלמעלה, צריך שתבוא מצדו התעוררות אישית שלו – 'לפתוח פתח כחודו של מחט', ולהראות מבחינתו את ההשתדלות, את הרצון, כדי שיד ההשגחה העליונה תהיה לו לעזר וסיוע להשלים את הדבר בכי טוב; גם אם על פי דרך הטבע אין ביכולותיו המוגבלות של אותו אדם ובסגולותיו האישיות להשלים זאת בכוחות עצמו.
כעין זה אומרים חז"ל גם במסכת יומא (לט, א): "תנו רבנן, 'והתקדשתם והייתם קדושים' – אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה; מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה; בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא".
לאור זאת, נמצא את העצה אותה אנו מבקשים בפרשה שלנו.
כפי ששמעתי מדודי, הגאון רבי משה קופשיץ זצ"ל, רבה של שכונת רוממה, ששמע מפי מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', שהתבטא בלשונו: "שמעתי זאת מיהודי חסידי וקניתי את הווארט הזה"…
נאמר בפסוק "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" (טו, כג). בהמשך (שם כה) נאמר: "ויצעק אל ה', ויורהו ה' עץ וישלך אל המים, וימתקו המים".
כנודע, תורה נמשלה למים, כי כתוב "באר חפרוה שרים" שדרשוהו על התורה, הפסוק "הוי כל צמא לכו למים" ועוד. אך לפעמים, לא 'הולך' לאדם ללמוד את התורה כפי שבעמקי לבו היה רוצה. הוא אינו מצליח ללמוד מתוך מנוחת הנפש, טרדות שונות צפות ועולות במוחו וגוזלות ממנו את הרצון והחשק ללמוד. מי התורה נדמים לאדם כמים מרים – "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם".
אז "ויורהו ה' עץ", מלשון עצה. מהי העצה? "וישלך אל המים". האדם צריך להשליך את עצמו אל התורה, להראות את 'אות הרצון' ואת חשקו להתנתק מכל הבלי העולם, ולהשליך את עצמו אל תוך מי התורה. הפעולה הבאה כבר תהיה סיוע של ההשגחה העליונה, שתגרום לכך ש'וימתקו המים'. אך, כאמור, הפעולה הראשונית צריכה לבוא מצד האדם, ואז יזכה לטעום מנופת צוף נועם התורה הקדושה.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')