'רגלי חסידיו ישמור' – פעם בשנת שמיטה הביאו לו סיגריות מחו"ל שאין בהן חשש שביעית. סבא התחיל לעשן, ולפתע אחזו חיל ורעדה. הוא ירק מפיו את הסיגריה וקרא: "הלא מריח כאן יין נסך!

תורה ורק תורה

בכל עת ובכל שעה ראינו את סבא לומד – זה מה שעשה בכל שעות היממה. לפעמים עסק בתורה מתוך ייסורים גדולים. גם כשהיה חולה וגופו להט מחום, לא פסק מלימודיו. "אמנם קשה לי ללמוד", אמר, "אך יותר קשה לי שלא ללמוד… לו הייתי לומד רק כשנוח לי, הייתי נותר עם הארץ גמור". פעם אף התבטא: "העינוי הגדול ביותר שיש לי בתשעה באב הוא שלא ללמוד"…

סבא הסטייפלר היה חרד מביטול תורה ולו לרגע קט, וגם בלילות שבת, כששרר חושך בבית, היה יושב ומשנן משניות בעל-פה. מימי בחרותו ועד סוף ימיו לא היתה שנתו מסודרת- הוא היה לומד ולומד עד שנפל בעייפותו על מיטתו או על הסטנדר. מחזה שכיח היה לראותו מנמנם על כיסאו כשפיו ממלמל משניות. לעיתים היו מוצאים אותו בבוקר השכם כשהוא עדיין שקוע בתלמודו; הוא למד ולמד עד אשר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית… כבר בשנות בחרותו בנובהרדוק יצא שמו בכל עולם הישיבות כמי שלומד בהתמדה סדרים של שלושים שעות רצופות!

בספרו 'תולדות יעקב' מצטט אחי רבי אי"ש את סבא: "יש הסוברים שאפשר להשיג השגות גבוהות בכל מיני אמצעים ודרכים, ואינם יודעים כי עיקר גדלותו ורוממותו של האדם בא לו אך ורק על ידי לימוד התורה".

אכן, על ידי לימוד התורה בעמל ובמסירות נפש מוחלטת בכל מצב וללא כל תנאי, התעלה סבא, התגדל והתרומם, וזכה לכל המעלות של העוסק בתורה לשמה.

לנערי בר-מצוה שבאו להתברך מפיו היה עורך חישוב, כי יכולים הם להתמיד וללמוד מדי יום במשך שתים עשרה שעות (שמונה שעות לשינה, שעתיים לתפילה, שעתיים לאכילה ולשאר צרכים, והיתר ללימוד). הוא אף נהג להזהיר את בני התשחורת, כי אם ילמדו רק שמונה שעות ביממה, ויבטלו ארבע שעות, או-אז תגרום הבטלה להפסד של כל תורתם, חלילה, בבחינת 'אם תעזבני יום- יומיים אעזבך".

עם זאת, הסביר פעם לאחד משואליו, כי על ידי לימוד יומי בן 12 שעות יכול אדם להיחשב 'תלמיד חכם', אך ודאי שאין די בזה כדי להיות 'גדול' באמת…

אכן, מי כסבא יכול לומר כן!

 'בכל דרכך דעהו'

אם נבקש למצוא אדם אשר קיים את הפסוק 'בכל דרכך דעהו', וכל מעשיו היו לשם שמים על פי רצון ה'- הרי עומדת לנגד עינינו דמותו המאירה של סבא. כל פסיעה וכל תנועה שלו היו מחושבות מתוך יראת שמים מופלגת, ומפני כל אלו זכה גם לסייעתא דשמיא.

אפילו נושא שולי כעישון – כמה דקדוקים וזהירויות היו כרוכים בו! סבא היה מעשן מפעם לפעם. הוא הורגל בכך בבחרותו כאשר לא היה לו מה לאכול, והסיגריות השיבו את נפשו הרעבה. אמנם בהיותו חתן כתב לו החזון איש: "הנני חושב כי עישון הטבק קשה לנשימה ומעבה את מקום הריאות, ולכן יש לפרוש מזה". (החזון איש כתב זאת עשרות שנים לפני שנודע כי העישון מסוכן מאוד!) אולם סבא הסביר לחזון איש את הצורך שלו בעישון. רק בשנותיו האחרונות חדל מלעשן. והנה נוכל לראות עד כמה דקדק ונזהר סבא בנושא זה: כבר בבחרותו קיבל על עצמו שלא לבקש סיגריה מאיש. סבא נזהר מאוד שלא להדליק את הסיגריה מנרות בית הכנסת. בהיותו בישיבה הקפיד שלא לפתוח את התנור כדי להדליק את הסיגריה, שמא ימעט את חומו. בפסח לא עישון מחשש חמץ, ובשנת שמיטה נמנע למעשן שמא יש בטבק חשש גידולי שביעית. סיגריות מאמריקה לא עישן משום ששמע על חשש כשרותי קלוש שיש בהן.

'רגלי חסידיו ישמור' – פעם בשנת שמיטה הביאו לו סיגריות מחו"ל שאין בהן חשש שביעית. סבא התחיל לעשן, ולפתע אחזו חיל ורעדה. הוא ירק מפיו את הסיגריה וקרא: "הלא מריח כאן יין נסך! פע! אחי רבי אי"ש החליט לברר את הדברים ביסודיות, ואחר חודשים ארוכים גילה כי אכן, בתהליך הייצור מזלפים יין על עלי הטבק…

גם בנושא זה באה לידי ביטוי השתדלותו המיוחדת ב'בין אדם לחברו' – בשנות השואה כבש את רצונו ולא עישן כלל. וכך הסביר: "חז"ל אומרים כי על האדם להשתתף בצער הציבור. אני אדם עני, בין כך הריני מסתפק במועט ואינני מרבה באכילה יתר על הדרוש לי. במה אוכל להשתתף בצערם של ישראל? אמרתי לעצמי, אחדול מלעשן, אף שהעישון נצרך לי מאוד, ובכך אצטער בצערם"…

כל צעד ושעל שלו היו בבחינת 'תורה שלמה'. מכל תנועה ושיחה שלו יכלו ללמוד דין, דקדוק הלכה או מנהג. סבא הסטייפלר היה משתמט מלהורות הלכה אפילו לקרובים אליו, באומרו כי על פי החזון איש, רב השיכון הוא הגאון רבי גדליה נדל, אך עם כל זאת, מאות ואלפי פסקי הלכה יצאו מפיו כבדרך אגב. תלמידו רבי אברהם הורביץ עקב אחר תנועותיו ככל יכולתו ורשם כל הנהגה, הוראה או מעשה שראה אצלו. חלק מן האוצר הבלום שברשימותיו הדפיס בחמישה כרכים עבים בסדרה 'אורחות רבנו'.

הווי רץ למצווה

סבא עשה את רצון ה' מבלי לערב שיקולים של נוחות או יכולת. אם סבר כי רצון ה' הוא לעשות דבר מה, או לחילופין – להימנע מכך, שום דבר לא עמד בעדו: לא השרב בקיץ ולא צינת החורף, לא חולשה ולא מחלה. גם בערוב ימיו, בהיותו חלוש וחולה, הפך לחזק ולתקיף כאשר נזדמן לפתחו דבר מצווה.

פעם נסע סבא במונית ברחוב רבי עקיבא בבני ברק. גשם שוטף ניתך ארצה, והבריות הסתגרו בבתיהם. לפתע ראה סבא מחלון המונית סוס הרתום לעגלה מחליק בגשם ונופל לתוך ביצה. סבא ביקש מן הנהג לעצור, ירד מן הרכב ומיהר לסייע לעגלון לחלץ את סוסו מן הבוץ. תוך שהוא מתרטב עד לשד עצמותיו.

(סבא הורה לנהג שלא לספר זאת, והנהג 'רק' אמר לאחד מתלמידיו של סבא כי "יש לי סיפור שאיני יכול לספר'. מכאן ועד להתוודעותו של התלמיד לסיפור, קצרה הדרך…)

הכנסת אורחים

בוקר אחד, בשנותיו האחרונות של סבא, נכנס לחדרו תלמידו רבי אברהם הורביץ, והנה הוא רואה מחזה חריג ביותר: ליד שולחנו של סבא יושב אברך צעיר וסועד את לבו, וסבא עומד עליו לשרתו…

רבי אברהם תמה מאוד למראה עיניו ופתח בשיחה עם אותו אברך. נתברר לו כי אמש הגיע הלה מירושלים כדי ליטול עצה ותושייה. הוא היה אחרון בתור, ובהגיע חצות לילה הודיעו לו שלא יוכל להיכנס כי הרב נרדם. התחבורה לירושלים כבר פסקה בשעה זו, והאברך הבין כי ייאלץ לעשות את הלילה בבני ברק. הוא בירר אצל דודתי, שהתגוררה בדירה הסמוכה לסבא, על מקומות לינה בעיר, ומאחר שנבצר הימנה לסייע בידו (לארחו בביתה לא יכולה בגלל איסור ייחוד), הציעה לו ללכת לבית הכנסת 'לדרמן'.

בשעה מאוחרת יותר, כשהתעורר סבא משנתו, סיפרה לו דודתי לפי תומה על האברך שנותר ללא מקום לינה. באין אומר ודברים קם סבא ויצא מן הבית לעבר 'לדרמן'. יש לזכור כי באותן שנים כבר לא ראה סבא היטב ואף היה כבר שמיעה. גם ההליכה קשתה עליו ביותר- את הדרך הקצרה מביתו לבית הכנסת 'לדרמן' היה עושה במשך זמן ארוך, כשמפעם לפעם הוא מתיישב על הספסלים שהוצבו למענו לאורך הרחוב. באותו יום לא חש סבא בטוב, ולמרות כל זאת הוא מיהר ל'לדרמן' והגיע לשם תוך זמן קצר, מבלי לעצור למנוחה.

את הדרך חזרה כבר עשה סבא הסטייפלר בלוויית אותו אברך, בקצב ההליכה הרגיל שלו: הוא התהלך לאטו, עקב בצד אגודל, מתנשם ומתנשף… סבא הכניסו לביתו, הציע לו את המיטה, ובבוקר הגיש לו ארוחת בוקר, שאלו למטרת בואו, בירכו ושלחו לביתו…

(המעשה עשה לו כנפיים תוך זמן קצר מאחר שהוא היה נשמע דמיוני לפי מצבו הבריאותי של סבא באותו זמן, עד כדי כך שהעיתון 'תמורה', שהופיע אז, פרסם את הידיעה בהבלטה. מישהו סיפר על כך לסבא, והוא השתומם: "יהודי מקיים מצוות הכנסת אורחים, וכותבים על כך בעיתון, מחר יכתבו עלי שהנחתי תפילין"…)

חכם הרזים

סבא היה חכם ופיקח מאוד בכל שטחי החיים וירד לסוף דעתם של בני אדם. מכתביו שנדפסו בשלושת כרכי "קריינא דאיגרתא' כוללים עצות ודברי חכמה, המעידים על הבנתו העמוקה בתורת הנפש.

פסיכולוג חרדי מארה"ב פרסם ספר ובו מכתבים שזכה לקבל מסבא במענה לשאלותיו. מכתבים אלו כוללים עצות והדרכות לסובלים מבעיות נפשיות ומצוקות רגשיות.

ושימח את אשתו

סיפר ידידו של אבא הגאון רבי בער'ל וינטרויב כי ביום שמלאה שנה לנישואיהם של אבא ואמא, ירד הסטייפלר לגינה שבחצרו (כיום חצר תלמוד תורה 'תשב"ר'), קטף שושנה נאה, ומסרה לבנו על מנת שיעניקנה כמתנה לאשתו…

דודתי מספרת, כי בהיותה כלה בימי ה'שבע ברכות' היה אביה – סבא מביא לה פרחים דבר יום ביומו, ביודעו כי היא נהנית מהם.

מדי ערב חג היה סבא מבקש מסבתא כי תרכוש לעצמה משהו שישמח אותה במועד. שנה אחת, בערב פסח אחרי חצות היום, נזכר כי לא ביקש ממנה זאת, ומיד יצא בעצמו לרחובה של עיר לרכוש בעבורה חפץ שישמחנה. בשעה מאוחרת זו כבר היו החניות סגורות, ורק חנות כלים אחת עדיין היתה פתוחה. סבא לא ידע למה היא זקוקה, ועל כן קנה לה מגרדת. סבתא התרגשה מאוד! הנכדים שאלו אותה האם אכן היתה זקוקה למגרדת, והיא השיבה כי לא נזקקה לה כלל, אך מכל מקום, עצם הקנייה ורצונו לשמח אותה הסב לה שמחת חג אמיתית…

סבא היה שוקד על תלמודו בלילות עד לשעות מאוחרות, ולפעמים עד עלות השחר, אולם כפי שסיפר, בשנות נישואיו הראשונות רצה להנות את סבתא, ולפיכך היה עולה על יצועו בעת שהלכה לישון, ולאחר מכן היה קם ושב ללימודו.

סבא גם היה משמח את נכדיו ו'אוסף' בעבורם את הבולים מהמכתבים שנשלחו לו מחוץ לארץ.

(מתוך הספר הנפלא 'בית אמי')