ב"ה חיתנתי את הילדים, יש לי בית גדול וריק. לך יש בית צפוף, ברוך בילדים קטנים ב"ה. בבקשה, תספח לך חדר מדירתי לדירתך עד שבעזרת ה' תחתן את הילדים, ואז תחזיר לי את החדר בחזרה. נעשה על כך הסכם כתוב וחתום כדת וכדין

"רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו, הוּא" (א' ד')

בבית ברחוב סעדיה גאון הסתופפו 14 נפשות בשני חדרים, אחד לבנים, והשני לבנות, ועוד מרפסת קטנה שסגרו ל'חדר הורים'.

בקומת מגוריהם, בדלת הסמוכה, התגוררו משפחת הרב יעקב פויפר זצ"ל. וכיון שמשפחת פויפר הכירו בצפיפות שבבית הרב, הציעו לר' בן ציון שהם מוכנים בשמחה רבה, לספח חדר אחד מביתם אל בית משפחת פלמן, על ידי שבירת הקיר המפריד, כך למשך כמה שנים. הרב פויפר בנדיבות לבו אמר לר' בן ציון: "תראה, ב"ה חיתנתי את הילדים, יש לי בית גדול וריק. לך יש בית צפוף, ברוך בילדים קטנים ב"ה. בבקשה, תספח לך חדר מדירתי לדירתך עד שבעזרת ה' תחתן את הילדים, ואז תחזיר לי את החדר בחזרה. נעשה על כך הסכם כתוב וחתום כדת וכדין". ר' בן ציון מיאן ואמר כי אין לו צורך, וברוך ה' שלא חסר בביתו דבר.

בתו של הרב פויפר, מעידה על הימים ההם: "הבית הקרין עוצמה וחוזק פנימי, לא היתה שם תחושה שחסר משהו. הגרב"צ ידע לשמוח בשמחת התורה, ואשתו הרבנית בצדקותה וחכמתה ידעה לשמוח שבעלה לומד יומם ולילה. וכאשר יש שמחה פנימית וסיפוק, לא חסר דבר. עונג מיוחד היה לראות את הרב בשעות הלילה לומד בביתו בהול הקטן שהכיל ד' אמות על ד' אמות, והוא יושב על כסא בלי משענת ושולחן קטן שעליו מנורה קטנה. והוגה בתורה בלי הפסקה. הכל צפוף, אבל הכל שמח, בכל המצבים".

מנסים לפעול

תלמידים רבים הגיעו לשם ללמוד מפי הרב, והם החליטו כי יעשו משהו למען רבם.

אחד המשתתפים בשיעורים בבית הרב פלמן, שהכיר את הצפיפות בבית יזם שיחה עם הגאון רבי יודל בויאר במטרה שיבקש מאביו (ששימש כסגן ראש העיר בתל אביב) שינסה להשיג אישור לתוספת בנייה להרחבת הדירה- עבור הרב פלמן.

אביו של ר' יודל ששמע על הצפיפות בביתו של הת"ח מבני ברק, לא השתהה, ובמוצאי שבת נסע במיוחד מתל אביב לבני ברק יחד עם בנו ר' יודל לבית הגרב"צ, כדי לבדוק את האפשרות לתוספת בנייה. אביו של ר' יודל שירטט תכנית הרחבה, ולאחר מכן פנה עם התוכנית לראש העיר בני ברק, ואמר לו: זו בקשה אישית שלי לרישיון עבור הדירה של משפחת פלמן. והגלגלים החלו לנוע.

מודד העיריה ממחלקת ההנדסה סיפר "במשך כמה ימים עסקנו ברציפות, אני ופקידים נוספים בתיק הזה. ראש העיר הבהיר לנו את דחיפות העניין. מי שלא ראה את הצפיפות ששררה בביתם לא יבין במה מדובר. ואכן לאחר עבודה אינטנסיבית, כל השכנים של הרב פלמן שגרו בצד הבניין שלו קיבלו ראשונה רישיון לתוספת בנייה. אמנם, מטרת הרישיון לא נועדה להרחיב את דירת השכנים, אלא שכדי לאשר למשפחת פלמן חדר גדול ומרפסת, הייתה חובה לאשר תוספת בנייה גם לשכנים.

חלק מדיירי הבניין מימשו במהירות את זכות הרישיון שניתן להם. אבל ר' בן ציון לא השיג כסף למימון הבנייה. חלפו הימים ונודע לאחד התלמידים מישיבת פוניבז' כי עיריית בני ברק נתנה אישור בנייה והנה השכנים בונים, אבל לרב אין כסף לבנייה. הוא השיג הלוואה מאביו, גביר תושב צרפת.

כיון שיש כסף, החלו לטפל בעניינים וסוכם עם קבלן על בנייה ופרטי פרטיה: שלד, פנים, ריצוף, חשמל ומים.

ערב אחד, אחד השכנים בבניין סמוך נכנס לר' בן ציון, והודיע לו, כי הוא מתנגד לבנייה. המדובר היה בשכן שהוא עצמו הצליח שנה קודם לכן לבנות, וקיבל אז רשות מהרב פלמן, והוא כמובן בנה כאוות נפשו, אבל כעת הודיע על התנגדותו הנחרצת. עד היום לא ברור מה היה המניע לסירוב התקיף.

ר' בן ציון שמע היטב בסבלנות את דבריו של המתנגד, וניסה להבין מה מפריע לו ולא הבין, אלא שהבין כי אין סיכוי שהוא יתפייס לא בממון ולא בתחנונים…

כאשר נפרדו הרהר כמה דקות ושוב הרהר. ואז הודיע לבני הבית בצורה מוחלטת: "לא בונים". הוא יצר קשר מידי עם הקבלן להודיע על ביטול התוכנית ושאל האם חייב בתשלומי קנס מסויים, שישולם על ביטול התוכנית.

המשיך המודד מהעירייה לספר: "ואז קיבלתי פנייה מאחד מחברי העירייה שמבקשים ממני שאלך לרב פלמן להסביר לו שהשכן לא יכול להתנגד ואין לו זכות חוקית להתנגדות זו. היינו המומים כששמענו על כך. פניתי לרב פלמן לאמר "הרי כל האישור של השכנים כאן ניתן רק בשבילכם, ומבחינה חוקית אתם יכולים לבנות ואין מי שיכול לעכב, וכי רק משום שקם עליך בעל מחלוקת או צר עין מבניין סמוך, לא תבנה?!"

"הרב ענה לי: 'לא שווה לבנות אפילו מטר אחד, אם משום כך תיווצר מחלוקת עם שכנים'. הוא הודה לי מאוד על המאמצים ושיבח את טוב הלב שלנו. איחל ובירך אותי בכל לב, ונפרדנו. לא נתקלתי בכל שנות עבודתי בעירייה בדבר כזה. לכן באתי במיוחד לספר לכם".

מוחקים מהמוח

אמו של רבי בן ציון ע"ה, הגיעה במיוחד מתל אביב לבני ברק כדי לשכנע את השכן הנ"ל שיסכים לבנייה, אבל השכן התנגד. ומביתו של השכן, היא נכנסה לדבר עם בנה, לספר לו כי השכן מדבר דברי הבל וריק. בנה אמר לה: "אמא היקרה לי, (כיבוד אם של ר' בן ציון היה כחד בדרא) אני מעדיף לא לדבר יותר על הנושא הזה. גם אני רציתי מאוד לבנות, אבל כיון שהשכן לא מוכן, לכן, גם אחרי שדיברתם איתו, אני צריך למחוק מהמוח את העניין!".

אמו שהכירה את המוח שלו, הבינה שכאשר הוא חושש ממריבה, החשש הזה יותר חזק מלהזיז קיר ביטון. ואם הוא עוד מתנסח בלשון זו, שעליו למחוק את העניין מהמוח, זהו סוף פסוק.

החברותא של רב"צ אמר פעם, כי הדבר המופלא בכל הסיפור כי לאחר שוויתר לשכן, לא נשאר לו שום קפידא עליו, והמשיך לדבר איתו כידיד ממש, ותמיד כשנפגשו, דיבר איתו בשמחה, כאילו הוא חברו הטוב ביותר. המחיקה מתאי המוח הייתה לחלוטין.

בימים ההם, החלה להיבנות שכונה מפוארת בבני ברק. הנהלת צא"י ביקשו להביא רב חשוב לשכונה, הם נכנסו למרן הרב שך זצוק"ל כדי להתייעץ את מי להכתיר לרב. אמר להם הרב שך: "תיקחו את הגרב"צ פלמן שהוא יהודי משכמו ומעלה. צדיק ומלא ביר"ש, ואיש הלכה".

ר' בן ציון מיאן כי היה סבור שתפקיד הרבנות יגרע מלימודיו. ניסו לשכנעו שיטול על עצמו את הכתר, אך הוא דחה את המשכנעים בכל לב. הם חזרו לרב שך במפח נפש. הוא הרהר רגע קצר ויעץ להם: תראו, ר' בן ציון חי בדירה קטנה מאוד עם הרבה ילדים. תדאגו שהוא ירכוש דירה ב'שכונה', וכאשר יתגורר בשכונה, ממילא הכל יבואו לשאול אותו, ועם הזמן תבקשו ממנו גם למסור שיעור בשכונה וכו'. וכי יש צורך שיהיה רב רשמי? וכי את החזון איש מינו להיות רב?! ועם זאת הוא היה רב של כלל ישראל, ללא כל מינוי רשמי. כך גם הוא, יהיה אתכם ויהיה רבכם.

ואכן ראשי הקהל נכנסו לרבי בן ציון בהצעה לבוא להתגורר ב'שכונה' בדירה מרווחת, והבטיחו כי ידאגו לדירה בעלת תנאים טובים, באופן שלא יצטרך לשלם לדירה החדשה יותר ממחיר דירתו הישנה, ובנוסף לכף הבטיחו כי ידאגו ל'משכנתא' משלימה על כל הדירה, כל שלא יאלץ למכור מיד את הדירה הישנה קודם שיכנס לדירה החדשה (אז עוד הייתה 'דירה על הנייר'). הוא השיב: אני מבין שהסיבה שאתם דואגים לי לדירה, היא המחשבה שבסופו של דבר אהיה שם רב, וכבר אמרתי לכם שאין רצוני בכך. הם ענו לו כי יחתמו לפניו שאין בכך שום מחויבות מצידו להיות רב, והסכים.

ביקור משלחת 'משרד השיכון'

ביני לביני, הביא הרב שלמה לורנץ את מנהלת המחוז של 'משרד השיכון' כדי שתראה את הצפיפות בבית המטרה הייתה שהיא תשוכנע להעניק תנאים טובים למשכנתא זולה ונוחה עבור הדירה העתידית בשכונה החדשה.

היה זה ביום שישי. בשעה 2:00 בצהריים כאשר כל הילדים שוהים בבית. ולפתע הגיעו לבית משפחת פלמן משלחת מאנשי משרד השיכון ובראשה מנהלת המחוז אישה חילונית המשתייכת למפא"י דאז. יחד עמם הגיעו ר' שמעון סירוקה, ר' שלמה לורנץ והרב לסקר.

עד היום לא ידוע מדוע הגיעו דווקא ביום שישי, אולי הם ציפו שהיא תראה בית יהודי מלא בילדים "מפוזר ומפורד", כפי שברוך ה' בדרך כלל נראה בית כזה בעיצומן של ההכנות לקראת שבת…

חברי הוועדה ביקשו רשות מהרבנית שרק מנהלת המחוז תיכנס פנימה ו"תסתובב" בבית והם ישארו בפתח. קיבלו רשות לכך.

מנהלת המחוז עברה בחדרי הבית, הציצה לכאן ולשם ומדדה.

היא יצאה נסערת: "אני לא מאמינה למראה עיני. כיצד יכולות 14 נפשות לחיות בתנאים כאלו, בדירה כזאת קטנה. וכזו שמחה ושלווה יש בבית… ?! זה דבר לא מובן".

הוסיפה לומר: "אני מקנאה בכם. יש לי בן ובת, וכלב בבית גדול, ולמרות זאת אין לי בביתי אושר ושלווה כפי שיש כאן בבית של שני חדרים ובהם 14 נפשות. אני מתפעלת. ומודיעה בזאת, שמיד בשבוע הבא יהיה אישור של כל בקשה שתבקשו".

"ואכן היא חתמה על אישורים לתנאים טובים מאוד, ודאגה לכל מה שביקשנו ממנה בעניין"- אמר רבי שמעון סירוקה ז"ל.

הרווח שהגיע בבת אחת

באותה תקופה החליפה מדינת ישראל את המטבע ובמקום לירות החלו להשתמש בשקלים. האינפלצי'ה הייתה גדולה. וכיוון שהמשכנתא המשלימה הייתה בנויה כתשלומים שאינם צמודים למדד (כך נקבע באישורים הנוחים של משרד השיכון) לכן בוטל מאליו כמעט כל החוב לבנק. הבנק מחק את המשכנתא, ונמצא בסופו של דבר, שמשפחת פלמן קיבלה בשכונה החדשה דירה של 4 חדרים חינם.

מתוך המסמך הרשמי של הבנק מי"ד חשון תשמ"ז: "מחיקת יתרה חוב הלוואתכם הלא צמודה" ובהמשך: "הננו להביא לידיעתכם כי הנהלת הבנק החליטה להפסיק את גביית הפירעון השוטף בהלוואתכם… מכתב זה מהווה אישור על סילוק ההלוואה ותוך 90 יום מסוף חודש זה נשחרר את הערובות, אם קיימות, ששימשו לפירעון ההלוואה".

בינתיים, עוד קודם שהושלמה ממש בניית הדירה בשכונה החדשה, אותו שכן שהתנגד בתוקף, לתוספת הבנייה בדירה הישנה שברחוב רבי סעדיה גאון, כבר עבר לגור בעיר אחרת, אבל הבניה כבר לא הייתה רלוונטית.

ר' בן ציון היה משוחח לפעמים על המקרה הזה, כדי לחזק ולעודד, וכה אמר כמה פעמים לידידיו בכולל: "כשמוותרים לא מפסידים, תמיד כשוויתרתי- לא הפסדתי.

ולדוגמא במקרה זה, לו היינו בונים, היינו מסתכסכים עם השכן, הייתי נשאר בדירה אחת קצת יותר גדולה (3 חדרים) ועם סכסוך שכנים, שהרי לא היה עולה בדעתי להסכים לקנות דירה חדשה, ועכשיו שוויתרתי קיבלתי דירה גדולה של 4 חדרים חינם. בנוסף לכך את הדירה הישנה יכולתי לתת עבור נישואי בנותיי שעמדו בפרק השידוכין, וחפצו בחתנים תלמידי חכמים".

הוא התנסח פעם באוזני החברותא שלו ואמר עיקרון זה בנוסח דומה: "הרב שך אמר לי כמה פעמים בהאי לישנא: אני יכול לומר בוודאות שבכל מה שוויתרתי במשך חיי, מעולם לא הפסדתי, ואדרבה תמיד בסופו של דבר הרווחתי, ואינני מתכוון בדבר שיש בו צדדים לכאן וצדדים לכאן. כוונתי בדברים שבוודאי מעיקר הדין לא הייתי צריך לוותר, אבל כשוויתרתי- לא הפסדתי, רק הרווחתי".

מתוך הספר "ספר ללא שם"