"וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה… וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה" (שמות י"ב, ל'-ל"א)
כשהתחילה המכה קם פרעה ממטתו וראה מה קרה, וכשראה את המוות בביתו ובבניו ובעבדיו, קם וזירז עצמו והרג את השרים והמושלים, וכל אלה שיעצו לו למאן לשלוח את העם (זוהר הקדוש מ"ה, ב'), ואחר כך התחיל לרוץ ולחפש את משה רבינו באופן דחוף. "איפה משה? איפה משה?". הוא מגיע לשכונת היהודים, חוקר ושואל למקומו של משה, ומכל חלונות ישראל השירה והזמרה מתפרצת: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". ופתאום והנה קול מר מרעיש תחת חלונות ישראל: "מי כאן משה? מי כאן אהרן? צאו, צאו!". הילדים נתפחדו מתחילה ובקול רעדה שאלו את הוריהם: "אבי, אמי, האם שוב הנוגש הרשע קורא שתצאו לעבודה? הלא רבינו משה ואחיו אהרן כבר הבטיחונו שבלילה זה אנו נגאלים!".
"אל תראו ילדים, אל תפחדו!", השיבו הוריהם להם, "לא הנוגש קורא, רק פרעה עם שריו (שמות רבה שם), אשר מאימתם כל הארץ פחדה, ובקריצת עיניו נהרות דם ישראל שפך. מרוב צרותיהם יסבבו עתה על פתחי ישראל, לבקש את משה ואהרן ואותנו כולנו שנרחם ולא נתמהמה, רק מיד נצא. ראו נא ילדי! ראו נא את מעשה ה' כי רב הוא!". אי אפשר להם לילדים להתאפק יותר, הם קופצים ממקומותיהם מרקדים ומרננים בקולותיהם הזכים, והוריהם עוזרים להם ומכים כף אל כף, "ברוך הוא וברוך שמו", "אין כמוך באלוקים ה' ואין כמעשיך", "במה נשבחך מלך המשובח, ובמה נברכך המרומם על כל ברכה ותהילה".
כל אנשי הבית כבר מרקדים, ומבית לבית, ומשבט לשבט, וכל ישראל מרננים וכולם יחד מרקדים. שם בארץ מצרים – בלהות מוות ואבדן, זעקת שבר ויללת פתנים, וכאן בארץ גושן אורה (אצל היהודים היה אור ורק אצל המצרים לילה, שנאמר "ויקם פרעה לילה"), ישועה ושמחה, שירה וזמרה לה' (פרקי דרבי אליעזר), ומלאכי מעלה שמחים עמהם ואומרים: "ברוך ה' אלוקי ישראל", והקדוש ברוך הוא שמח עמהם.
אומרים לו היהודים לפרעה: "תלך ישר, בסוף ימינה וברחוב השני שמאלה שבסופו בנין בן חמש עשרה קומות. בקומה האחרונה גר משה".
פרעה רץ לשם כל עוד רוחו בו, ודופק בדלת.
-"מי שם?", נשמעת צעקה מבפנים.
-"אני, פרעה, משה תפתח כבר!", עונה פרעה, אבל היהודי צועק לו: "משה לא גר פה. תלך חזרה ימינה, שמאלה ובסוף הרחוב השלישי יש הר גבוה, שם גר משה".
פרעה ממשיך ומחפש ולא מוצא אותו, ולפתע פרעה נזכר: הלא אמרתי למשה "כי ביום ראתך פני תמות", אז זה הסיפור! – אומר פרעה לעצמו – משה פוחד ממני ואמר לכולם שלא יגלו את מקום מחבואו. אבל יש עצה! הלא אני אמרתי לו "ביום ראתך פני תמות", והלא עכשיו לילה, ובלילה הוא כן יכול לראות אותי!
ולכן פרעה רץ בלילה, וצועק: "משה ואהרן, לילה עכשיו, לילה! איפה אתם?!"
ואז משה הגיע, ופרעה מבקש, מתחנן בבכי: "לכו!". בדיוק כמו שאמר ה': "כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה". אמר משה רבינו: "אנחנו לא יוצאים עכשיו באמצע הלילה, כמו גנבים. מחר, בעצם היום, בחצות, אז נצא!".
פרעה מתחנן: "ומה יהיה, כולם ימותו?"
אומר משה: "תגיד עכשיו מה שאני אומר לך, אבל תצעק חזק! 'הרי אתם לעצמכם, הרי אתם בני חורין!'". ופרעה נתן שאגה, והקב"ה עשה נס והקול שלו נשמע בכל ארץ מצרים. היה זה בדיוק בחצות הלילה. כל בני ישראל גמרו אז לאכול את קרבן הפסח, ופתאום הם שומעים: "הרי אתם לעצמכם הרי אתם בני חורין!". השמחה הרקיעה שחקים. הרגלים, נשאו מאליהן. הפה התמלא הודיה: "הללוקה הללו עבדי ה'", התחילו בני ישראל לומר את ההלל, יצאנו מעבדות פרעה אל עבדות ה', מעכשיו אנחנו בני חורין, כי "אין לך בני חורין אלא מי שעוסק בתורה".
ומאז ועד היום, כל עם ישראל בכל מקומות מושבותיהם, יושבים בליל הסדר עם אבא ואמא וסבא וסבתא ומספרים את סיפור האמונה, את המכות שעשה הקב"ה במצרים: דצ"ך עד"ש באח"ב.
לימוד האמונה בביאת המשיח
"אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבא". מסופר על רבי איצל'ה פטרבורגר זצ"ל, שבאחת ההזדמנויות ישב ליד שולחן אחד עם כמה גבירים, והנה פונה אליו אחד מהם ואומר לו: "כבוד הרב אתה מאמין בביאת המשיח?"
-"ודאי!"
-"אתה מאמין שגם היום הוא יכול לבוא?"
-"ודאי וודאי!"
-"כבוד הרב, אני אומר לך שהיום הוא לא יבוא! שהרי הגמרא אומרת (סנהדרין צז, א): 'אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. כבוד הרב, הקבוצה שיושבת פה לידך, יתכן ותכלה להם פרוטה מן הכיס, אבל לא היום… יש לנו יותר מדי כסף בשביל שביום אחד הכל יגמר!".
ענה לו רבי איצל'ה: "אני מאמין באמונה שלימה בכל יום שיבוא, וגם אם יבוא נביא ויגיד: שהיום המשיח לא יכול לבוא, אומר שהוא נביא שקר, ואם תשאל אותי ממאמר חז"ל, הרי מאמר של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו: 'ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה', ואף על פי כן יצאו אחר מאתים ועשר שנים. ואת הקושיות, תרצו הגאונים. וגם פה, משיח יבוא! וכל הקשויות? יבואו הגאונים ויתרצו!
"ובנוסף לכך, ה'חתם סופר' כותב שיתכן שהמשיח חי וקיים בינינו, ואפילו הוא לא יודע שהוא אמור להיות משיח, וכשיגיע הזמן יצווה אותו ה' לגאול את ישראל. שהרי כך היה עם משה רבינו, עד גיל שמונים לא ידע כלל שהוא המשיח, וכשהגיע הזמן לגאולה, אמר לו הקדוש ברוך הוא – אתה הגואל.
שיכור ולא מיין
אחר שלמדנו את עיקרי האמונה עלינו להבין: הרי גם המצרים ראו את כל המכות הללו, איך יוכלו להמשיך להכחיש את קיומו של בורא לעולם?! הענין יובן על פי מעשה ששמעתי מרבי שלום מאיר ולך שליט"א:
ישנו ארגון בשם 'אפיקים' העוסק בקרוב רחוקים, ומתמחה באנשים משכילים, אינטלקטואלים. יו"ר הארגון, רבי אברהם בקר שליט"א, שמע שיש הרצאה בבאר שבע, הנאמרת על ידי יושב ראש הליגה נגד חזרה בתשובה. נסע הרב בקר לשמוע מה הלז 'מוכר'. בהרצאה ישב לידו אדם שנראה משכיל, שבמשך כל ההרצאה הנהן בראשו לאות הסכמה. בתום ההרצאה, שאלו הרב בקר מדוע בא, והוא ענה: "רציתי לשמוע מה טענותיו, ואכן השתכנעתי שיש בחזרה בתשובה שטיפת מח, כפיה דתית וכו'".
אמר לו הרב בקר: "אתה הרי אינטלקטואל, אז בא תשמע גם את הצד השני. בשבוע הבא, ייערך סמינר של 'אפיקים' במלון 'גלי צאנז' בנתניה, בוא לשבוע עם אשתך, והתרשם!". לשבת שבסוף אותו שבוע, הוזמן הרב ולך להרצות. הרב בקר סיפר לו על היהודי הנ"ל, ובקש ממנו לשוחח איתו שיחה אישית. במוצאי שבת, נהוג בסמינרים מסוג זה לערוך 'סימפוזיון', בו המשתתפים מספרים על חוויותיהם והתרשמותם מהסמינר, את החלטותיהם לשינוי בחייהם וכו'.
והנה, רואה הרב ולך שהיהודי עוזב את המקום לפני התחלת הסימפוזיון. ניגש אליו ושואל: "הרי נשארת עד עכשיו ומדוע תעזוב ברגע האחרון?". ענה היהודי: "יש לי את ההתרשמויות שלי, ואינני מעוניין לשמוע מה אחרים מרגישים".
-"נו, אדרבה", שואל הרב ולך, "איך התרשמת?"
-"אני מוכרח לומר לך שנהניתי מאד! ברור שאין כאן שטיפת מח, ברור שזו לא כפיה דתית. אתם מצליחים להוכיח דברים ברורים בעניין האמונה וחיוב שמירת המצוות".
-"כן? אז מה כבודו מתכונן לעשות?"
-"אני שוב חוזר ואומר, מאוד התרשמתי, מאוד מעניין, הדברים חשובים וברורים".
-"נו, אז מה התכל'ס?"
-"מה אגיד לך, יקח לי הרבה זמן לשכוח את מה שראיתי ושמעתי כאן"…
מדוע הוא רוצה לשכוח? הרי למד שהדברים אמתיים ונכונים! אלא שיהודי זה מבין כי הדברים ששמע מחייבים אותו לשמור שבת ולאכול כשר, ובסך הכל להיות נשלט ונכנע למרות רוחנית גבוהה, וזה לא מוצא חן בעיניו. אז כדי להתפטר מזה, הוא מחליט ש'אין אלוקים", ואת מה ששמע הוא מתכון לשכוח בהקדם האפשרי…
למדנו מכאן, שאדם יכול לדעת, להבין ולהכיר, אבל רצונותיו מכריחים אותו לומר שאינו מאמין.
ולתוספת הבהרה נחזור כאן על ההסבר על הפסוק "אצבע אלוקים היא", שלכל אדם יש 'מערכת' במח הממונה על הסקת מסקנות הגיוניות. וישנם, לא עלינו, אנשים שמערכת זו אינה עובדת אצלם כראוי, וזאת מחמת שלוש סיבות:
- כשהאדם לא ניחן במידה מספקת של חכמה.
- האדם הוא חכם, אבל אחרי ששתה כמה כוסות אינו מסוגל להסיק מסקנות הגיוניות… והדברים יתבארו בסיפור הבא:
מעשה באדם שנכנס לבית מרזח והזמין כוסית שתיה לו, לבעל בית המרזח ולכל הנוכחים.
מיד לאחר שסיים לשתות קם ויצא. מהר אחריו בעל בית המרזח: "ומה עם התשלום?"
-"איזה תשלום? אין עמי כסף כלל!"…
הכה בעל בית המרזח את האיש מכות נאמנות.
למחרת נכנס אותו אדם בשנית אל בית המרזח ואמר: "תמזוג כוס יי"ש – לי ולכל הנוכחים".
– "ומה איתי, למה אתה לא מזמין גם אותי?", שאל בעל בית המרזח.
– "אתה?", התריס האיש, "אתה רק שותה כוס אחת, מיד אתה נהיה אלים"…
ג. יש אנשים שניחנו בשכל רב וגם לא שתו יין, אבל הם 'שיכורים ולא מיין', הם שיכורים מתאווה או מגאווה וזה מה שגורם להם לטעות.
פרעה והחרטומים היו שיכורים מגאווה וזה מה שגרם להם לחפש תירוצים שונים ומשונים למכות, והעיקר, לא להגיע למסקנה האמתית שה' הוא האלוקים…
כלומר, כאשר מערכת הסקת המסקנות נפגמת, עלולים להגיע למצבים כאלו. ומה גורם לכך? שכרות. אך יש שיכורים ולא מיין אלא מתאוות, מכבוד, מגאווה, המכונים 'נגיעות אישיות', הם הגורמים לשיבוש מערכת הסקת המסקנות במוחו של האדם…
וזו הייתה גם הבעיה של החרטומים!
(מתוך 'ומתוק האור' הגדה של פסח)
1/465