"וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר ט"ז, ט"ו)
בעת אשר באים לעמוד על טיב מידותיו המופלאות של רבינו, ניתן לומר, כי היה יחיד בדורו בעוצם מידותיו, וכגודל תורתו כן גודל מידותיו, וכגודל התמדתו בעמלה וביגיעה של תורה, כן גדלותו בהנהגה נכונה. בין שלל מידותיו התרומיות בלטה הקפדתו במידת הכרת הטוב, כפי שניכר הדבר בכל אורחותיו עוד מימי מנעוריו. לאחר הפלגתו עם הוריו לארץ ישראל, החליט רבנו להעניק לרב החובל כאות תודה את שעונו היקר, אותו קיבל כמתנה מזקנו בעל ה'לשם' לרגל הגיעו לגיל מצוות.
עם השנים הלכה מידה נעלה זו והתעצמה בקרבו וניווטה את מהלכיו. בשנת תשמ"ב פנתה קבוצה נכבדה של אברכים מכולל ש"ס צאנז להיבחן בפני רבנו. בראש הקבוצה המובחרת, שנכנסה אל הקודש פנימה, עמד ראש ישיבת צאנז, רבי אליהו שמואל שמרלר, והמעמד כולו התקיים בתמיכתו ובעידודו של כ"ק האדמו"ר בעל ה"שפע חיים" מצאנז זי"ע, שביקש לנטוע באברכים אהבת תורה וריתחא דאורייתא.
לאחר שברך לשלום את הבאים, החל מרן בבחינת האברכים. הדיון התורני הלך והסתעף, כשבעיצומו מעלה רבנו קושיא קשה כברזל, שגררה ויכוח למדני עז ונוקב בין הנוכחים. כשוך הסערה נענה ראש ישיבת צאנז וציין כי סבור הוא שה"ראש יוסף" במסכת חולין בדף פלוני, נוגע כבדרך אגב בקושיא שהועלתה על ידי מרן ומיישב אותה.
פניו של רבנו אורו בחדוותא דשמעתתא, הוא נחפז לעמוד על רגליו ומיהר לגשת לארון הספרים כדי לעיין בספר האמור. במשך מספר רגעים עלעל רבנו בשקיקה בין הדפים עד שלבסוף מצא את מבוקשו. התברר כי מחבר הספר אכן מעלה את קושייתו של רבנו ומיישב אותה בדרך בהירה ונהירה. לא היה קץ לשמחתו של מרן, שהכיר טובה לגרא"ש שמרלר והודה לו במילים חמות ונרגשות, כשבין דבריו הוא מציין כי במשך ארבעים שנה ניקרה קושיא זו בראשו ולא נתנה לו מנוח!
מיני אז, בכל עת שמסר שיעור העוסק במסכת חולין, היה רבנו מצטט את תירוצו של ה"ראש יוסף", כשהוא מפרט כי התקשה בדבר במשך ארבעים שנה עד שאחד מתלמידי החכמים הראה לו את דברי המחבר.
בחלוף כשני עשורים, התקיים במעונו של מרן כינוס מצווה בו השתתפו כמה מגדולי ישראל. כאשר הגרא"ש שמרלר נכנס לבית, פנה אליו מרן, שתירוצו המופלא של בעל ה"ראש יוסף" לא מש מזיכרונו ואמר: "מכיר אני טובה לכבודו שעל ידיו התיישבה לי הקושיא העצומה בה התקשיתי במסכת חולין!"
ומשפע מצוות תפילין
נכד רבנו, הרב ליפא ישראלזון, מספר: תקופת מה לקראת הגיעו של בני לעול מצוות פניתי לאחד משכני, העוסק במלאכת הקודש של הכנת בתי התפילין, כדי להזמין תפילין בעבורו. כאשר נכנסתי לבית המלאכה ראיתי, כי בעל המקום מתקין בין השאר גם תפילין קטנות מידה. בתחילה סברתי לתומי, כי תפילין זעירות אלו מיועדות עבור אנשים מעדות המזרח, הנוהגים להניח תפילין של רש"י ותפילין דרבנו תם יחדיו, אך בעל המלאכה סיבר את אוזני, ואמר, כי ישנם אנשים רבים מכל העדות, ואף תלמידי בית בריסק, המקפידים להניח דווקא תפילין קטנות כגון אלו, העשויות בחומרות רבות והידורים מיוחדים. למותר לציין כי שווין של תפילין כגון אלו – העשויות מעור בהמה גסה ומכילות פרשיות הכתובות בכתב קטנטן ומהודר – עשוי להגיע לאלפי דולרים.
תוך כדי כך נזכרתי, כי לפני מספר חודשים סח באוזני סבי, שעורו היה צח וחלק, כי תפיליו מחליקות מראשו בעת התפילה ושאל אותי האם ישנה דרך למנוע את הדבר. באותה עת לא היה באמתחתי כל פתרון לבעיה, שהדירה את מנוחתו של מרן, אך כאשר ראיתי את התפילין הקטנות והמהודרות, עלה בדעתי כי הן יכולות לפתור את העניין, בכך שלא יחליקו מראשו של רבנו בעת התפילה.
עליתי לירושלים יחד עם בעל המלאכה, שהציג בפני מרן את התפילין ופירט את החומרות הרבות וההידורים השונים הקיימים בהן. לאחר שהאיש סיים לתאר את טיב התפילין, שאלתי את רבנו האם הוא מעוניין שיכינו בעבורו תפילין כגון אלו, שלא יגלשו מראשו בעת התפילה. מרן השיב בחיוב, וכעבור כחודשיים נשלמה המלאכה והתפילין היו מוכנות.
במאמר המוסגר מן הראוי לציין שתוך כדי המלאכה, כאשר הבאנו בפניו את פרשיות התפילין, שאל רבנו מיהו הסופר שכתב את הפרשיות. ענינו כי הכותב הינו אברך בן עלייה, הלומד בכולל של רבי מיכל פיינשטיין. "ומה הן תוכניותיו לעתיד?" התעניין מרן.
"הוא רוצה להיות מגיד שיעור!" נשמעה התשובה שהניחה את דעת רבנו, שהרי אם אלו הן שאיפותיו של האברך, הדבר מגלה כי הוא גברא רבה, וממילא ניתן להיות סמוכים ובטוחים כלי הפרשיות יצאו מתחת ידיו מתוקנות ומהודרות .
עם תום המלאכה, עלנו למעונו של מרן והצגנו בפניו את התפילין המהודרות. רבנו נטל אותן בידיו בחרדת קודש ובחן אותן מכל צדדיהן, כשהוא רווה נחת ונמלא שמחה של מצווה. בתחילה סברתי, כי הוא מייעד אותן לתפילין חלופיות, אך לא כן היה הדבר. מרן נטל את תפיליו הישנות, שהיו עשויות בהידורים רבים על פי הנחיותיו המפורטות, הוציא אותן משקית התפילין והניח תחתיהן את התפילין החדשות. ומאותו היום ואילך החל להניח מידי בוקר בתפילת שחרית את התפילין החדשות.
בטרם נטל מרן את התפילין הוא בירר את מחירן. "בחינם אני לא לוקח!" הכריז בתוקף, כמנהגו מקדמת דנא, שלא לקבל כל מתנה או שירות בלא להשליש את תמורתם.
בעל המלאכה, שראה לעצמו זכות וכבוד כאחד, בכך שרבנו מניח את התפילין המהודרות שנעשו על ידיו, החל להתחמק מן העניין באמתלות שונות, כשבין השאר הוא מוסיף וטוען, כי יהודי פלוני ששמע כי מרן הזמין לעצמו תפילין, ביקש ממנו להכין בעבורו תפילין תואמות וזהות, כשהוא משלם את תמורתם של שני זוגות התפילין גם יחד. ברם רבנו סירב ליטול את התפילין בלא תשלום וחזר על פסוקו הקבוע: "בחינם אני לא לוקח!"
בעל המלאכה, שנוכח לראות כי לא יעלה בידו לחמוק מקבלת שכר עמלו, נקב בסכום נמוך – כרבע משווין האמיתי של התפילין. מרן שמע את הדברים והבין כי בעל המלאכה אינו מציין את הסכום האמיתי אותו שוות התפילין, אך בלית ברירה שלף צ'ק ממגירתו, מילא את הפרטים והגיש אותו לידי בעל המלאכה, בכדי שיעביר אותו ליהודי האלמוני, שכבר הספיק לשלם את תמורת התפילין.
לאחר שהפקיד את הצק' בידי בעל המלאכה, ביקש רבנו להשיב לו טובה על עמלו ואמר: "גם לך מגיע משהו עבור טרחתך הרבה!"
האיש שב ואמר, כי כבר קיבל את שכרו ואינו זקוק עוד לדבר, אך משראה כי רבנו עומד על דעתו, אמר בהשלמה: "מבקש אני אם כן מכתב ברכה בכתב ידו של מרן!"
לאחר שבעל המלאכה עזב את הבית, פנה אלי רבנו ואמר: "אינני רוצה להסתפק בכתיבת מכתב בלבד, ברצוני לצרף אליו מתנה נאה! אנא, הבא לי ספר כלשהו כדי שאוכל להעניק אותו כתשורה לבעל המלאכה!"
הצעתי למרן להוסיף למכתב הברכה את שלושת ספריו של סבו, הלא הוא רבי משה אראנר זצ"ל. רבנו קיבל את עצתי, ובשבוע הבא כשבאתי לבקרו, קיבל את פני בשמחה ותכף מיהר לשאול: "נו, הבאת את הספרים?!"
לאחר שהנהנתי בראשי לחיוב, בירר מרן אלו תארים ראוי להקדים לשמו של בעל המלאכה, ותכף החל לחבר מכתב תודה, כשבמשך שעה ארוכה הוא כותב, מוחק, מוסיף ומתקן, כדי ליצור נוסח מושלם שיביע את הכרת תודתו והערכתו לאומן שטרח והתקין עבורו את התפילין את המהודרות. בעוד מרן עמל בעריכת נוסח המכתב וליטושו הלכה השעה והתאחרה. "אין לי עוד כח לכתוב את הדברים על גבי הספר עצמו", הפטיר באנחה, "מחר בבוקר לאחר התפילה אעתיק את נוסח המכתב בראש הספר!"
ואכן למחרת בבוקר, עם שובו מהתפילה הסיר מרן את התפילין מראשו, ובטרם הכניס דבר מה לפיו, התיישב להעתיק את המכתב על גבי עמודו הראשון של הספר בכתב ידו הנאה, בעוד אני עומד לצידו נפעם ומשתאה לראות כיצד הוא טורח ומתאמץ את כל כוחותיו כדי להשיב חסד לזולתו ולגמול טובה לאומן, שהתקין בעבורו את התפילין המהודרות.
אחד ממקורבי רבנו היה מסור אליו בכל מאודו ושיעבד את גופו, ליבו ונפשו לכל צרכיו. רבנו רכש לו הכרת הטוב עצומה לאין שיעור ובכל עת השתדל בכל כוחותיו לגמול לו כפל כפליים על טובתו. כשאותו אדם ערך אירוע ציבורי, בתקופה בה מרן כמעט לא יצא את שערי ביתו, קם רבנו ממיטת חוליו כדי להשתתף באירוע ולחלוק כבוד למיטיבו.
כאשר אותו יהודי עמד לחתן את אחד מצאצאיו, הסתגר רבנו בחדרו במשך שעה ארוכה והחל לחשב חשבונות ולהכין גימטריות התואמות לשמם של החתן והכלה. לאחר מכן ישב וכתב צ'ק בסכום עצום של כמה אלפי שקלים, שעלה בגימטריה כשמם של החתן והכלה בתוספת המילים "בניין עדי עד".
באחת ההזדמניות התבטא רבנו באוזני אחד מצאצאיו ואמר: "בעולם הבא לא אהיה חייב הכרת הטוב לאף אחד – על הכל אני משלם כאן בעולם הזה!"
הכרת הטוב עד היכן
בהיותו אברך צעיר התמנה רבי דוד כהן לשמש כמגיד שיעור בישיבתה פלונית. כעבור מספר שנים, בחר בו מרן הגרא"מ שך לכהן כמגיד שיעור ולהרביץ תורה בישיבת חברון המעטירה. ברם רבי דוד חשש לעזוב את משרתו הנוכחית בישיבה, שראשיה הפצירו בו להישאר על משמרתו.
במשך תקופה התלבט רבי דוד בעניין בלא מוצא עד שלבסוף נועץ באביו, רבי יוסף כהן זצ"ל, שיעץ לו לשטוח את ספקותיו בפני מרן: "אם רבי יוסף שלום יאמר לך לקבל את המינוי, תוכל לעשות כן בלא כל חשש ופקפוק!"
רבי דוד פנה לבית רבנו ושטח בפניו את ספקותיו, כשהוא מפרט את הכהונה שהוצעה לו ופורש את הלבטים שבאו בעקבותיה.
"קרוב לוודאי שבישיבת חברון תוכל להוסיף בהרבצת התורה!" נענה רבנו.
רבי דוד המשיך לשפוך את אשר על ליבו וטען, כי הוא חש שתהיה זו כפיות טובה כלפי ראש הישיבה שמינהו בראשונה לכהן כמגיד שיעור בישיבתו, אולם רבנו לימדו כלל גדול בענייני הכרת הטוב.
"דע לך!" אמר מרן בנעימות, "בשל הכרת הטוב אין צורך להשיב את הטובה עצמה! אמנם ראש הישיבה העניק לך את האפשרות להרביץ תורה, אך בשל כך אינך מחויב למעט בהרבצת תורה עצמה, אלא להשיב לו טובה בעניינים אחרים!"
מתוך הספר "עמודו של עולם"
1/137