סיפורנו נפתח באיש אחד שתלונתו תמיד מן המוכן בפיו: רוטן ומתאונן על כל דבר! במומחיות מיוחדת מגלה הוא מיד ונתפס לצד השלילי שבכל ענין… להראות בכל דבר חיסרון ומגרעת! כנראה המרה השחורה שבו פועלת בתוקף, להמציא לו תמיד רגשות חמוצים ושליליים, ולכן פיהו מלא טענות כרימון, ולעולם איננו שמח ומרוצה…
חבר קרוב יש לו לאותו יהודי חמצמץ, שנפצע ל"ע בתאונת דרכים קשה ויצא חבול ומוכה בכל חלקי גופו רח"ל. הוא נצרך לדאבון לב להתאשפז תקופה ארוכה בבית החולים, וחברו הקרוב – היהודי דנן – סעדו בכל עת חוליו, וליווה אותו בכל תקופת השיקום.
בעיה אחת קשה נותרה לו לחבר הפצוע, שלא הצליחו הרופאים להעלות לה מזור, הלא היא שמיעת אוזנו השמאלית. במהלך התאונה איבד האיש את חוש השמיעה באותה אוזן, ואם את השברים ושאר המכות והחבלות, הצליחו הרופאים לגבס ולחבוש, הרי השמיעה חוש היא במתנת שמים, ולא ניתן לייצרה ביד הרופאים! והם קבעו בנחרצות לאחר השלמת סדרת בדיקות מקיפה, שנזק האוזן הוא בלתי הפיך לחלוטין! ואין שום סיכוי בעולם שישמע באוזן זו!
והנה באחד מביקוריו התכופים של מיודענו אצל מיטת החולה, בטרם כניסתו, שומע הוא מאחורי הפרגוד את חבירו הפצוע משיח את ליבו בתפילה לפני קונו, וכה אמר בעודו מתמוגג בדמעות רוגשות:
"ריבונו של עולם, מודה אני לפניך על החלמתי המתקדמת ברוך השם, כמה שבח והודאה יש בליבי על הגבס הענק הזה שמכסה את רגלי! שהלא בכך הצלת את רגלי! ואילו פי מלא שירה כים לא אספיק להודות לפניך, שכן הייתי יכול להישאר 'נכה' ל"ע כל ימי חיי!" – וכן על זה הדרך היה הולך ומונה את שאר האיברים שניזוקו, ומתרפאים עתה ומחלימים, ומודה ומברך עליהם.
בהגיעו אל האוזניים בכה בהתרגשות, תוך שהוא מודה לפניו יתברך על האוזן הימנית שבחסד עליון לא ניזוקה ושומע בה כראוי: "הרי הייתי יכול להישאר 'חרש' גמור ירחם ה'! – וגם על האוזן השמאלית, שבינתיים עדיין אינני שומע בה, ושאין הרופאים מוצאים שום דרך לרפאותה, מפיל אני תחינתי לפניך, הרופא כל בשר, ששום דבר ממך לא ייבצר, אף שאיני ראוי מצד עצמי, שתחנני במתנת חינם להחזיר את שמיעתה! ובטחוני איתן בך, שבודאי תרפאני"…
החבר דנן שעמד מן הצד נדהם, ולא האמין למשמע אוזניו… זה היה נשמע יותר כסדר תשבחות והודאות של אדם המוקף בכל טוב, ולא כפצוע שותת השוכב כשבר כלי זה חודשים מספר במיטת בית החולים…
חלפו מספר ימים, והנה לפתע – להפתעת כל הצוות הרפואי – חזרה שמיעת האוזן לתפקד בצורה סדירה ובריאה, חרף כל דברי הרופאים, שהגדירו זאת 'נס רפואי' שאין לו שום הסבר! אך חברו הנאמן – נשוא סיפורנו – ידע גם ידע… והוא הסיק לעצמו מסקנא ברורה ונאמנה, שאותם שבחות והודאות שהיה חולה זה משבח ומודה להשי"ת כסדר, הם שהושיעוהו, ובזכותם זכה לכל הנסים הללו!
*
ובכן ראה האיש ולמד מוסר, הלקח החזק שהפנים אל ליבו חולל בו שינוי פנימי ומהפכה גדולה בכל תפיסת החיים, הוא החל ללמד את עצמו לראות את הטוב בכל דבר, ולהודות ולשבח לה' בפה מלא על כל הדברים הטובים והיפים שחננו השם יתברך.
כעבור תקופה קצרה חל חג הפסח, ובטרם פתח האיש בעריכת הסדר לבני משפחתו, ביקש לומר בפניהם כמה מילים:
"קינדערלאך, יש לי דרשה קטנה בשבילכם!" – הפתיע אותם אביהם. הוא עמד וסיפר לבני משפחתו, את כל השתלשלות הענין שראה ושמע בעצמו אצל אותו חבר, כיצד עמד והאזין מאחורי הפרגוד לתפילותיו החרישיות, שלא היו אלא הלל והודיה לה' על כל חסדיו הרבים והעצומים! ורק בדרך אגב הזכיר גם את בקשתו לרפואת האוזן… – ובכך נושע בנס גדול, בסדר תפילה מופלא זה!
"בראותי כי כן, המשיך האב, "אחזתני טלטלה, והבנתי שזו היא דרך החיים הנכונה של איש ישראל! הרי לכן נקראים אנו 'יהודים', על שם שמודים לה' בכל מצב שהוא! – הבה נראה גם אנו עתה, כמה טובות גדולות עושה עימנו השם יתברך, וכמה צריכים אנו להודות לפניו! הנה יש לנו ב"ה משפחה בריאה וחביבה להסב עימה יחדיו באהבים בעריכת הסדר! גם נתן לנו השי"ת בית דירה יפה משלנו לשבת בו בליל גדול זה, ואף נתן לנו אמא טובה ומסורה שהכינה ובישלה עבורנו את כל המטעמים והמעדנים לכבוד החג!…" וכך היה הולך ומונה הרבה דברים שיש להודות עליהם.
עד מהרה נסחפו גם הילדים בלהט הודאת שבח המקום, והוסיפו אף הם כל אחד לפי רמתו ודרגתו, חידושים נוספים מכל צדדים וצידי צדדים, של 'נסיך ונפלאותיך וטובותיך שבכל יום ויום עימנו'. ניכר היה שהדברים עשו עליהם רושם רב, כאשר ידוע שבלילה זה נפתח לב הבן לקבל מאוד כל דברי האב, ומתיישבים יפה בליבו, ומתוך אווירה נעלה שכזו, המשיכו בעריכת סדר פסח כהלכתו וכהידורו!
*
בן בוגר אחד היה באותה משפחה שעזב דרכי יושר ל"ע, אבל חגים היה מגיע לבקר את משפחתו, וכמובן גם בליל הסדר היה מצטרף אל חיק משפחתו החמה והאוהבת לכבוד הלילה הגדול. והנה לאחר אותו 'ליל סדר' הבחין האב בשינוי שחל בהתנהגות בנו, הוא החל פתאום להתקרב יותר ליהדות ולקדושה, הגיע הרבה הביתה לשבתות ולביקורים נוספים. בשלב מסוים הסיר את העגיל מן האוזן… חבש כיפה ולבש ציצית, עד שכעבור תקופה מסוימת שב בתשובה שלמה, ונעשה חרד ושלם.
בהזדמנות אחת מצא האב שעת הכושר, ושאל את בנו: אבקשך, אנא גלה האמת לפני, מה גרם לך המהפכה הגדולה הזו שחזרת בתשובה שלמה? תשובתו של הבן הפתיעה את האב מאד!
"האם זוכר אתה אבא, את הדרשה שלך בליל הסדר?" שאל הבן, "ובכן היא שגרמה לי לשנות אף אני את כל כיוון מחשבתי! – הנה רגיל הייתי בבית הזה לחיות תמיד בהרגשה חמוצה ומרירה, כשתמיד יש בפי בני הבית רק טענות ומענות אכזבות וריטונים, ולהמציא תמיד חסרונות בכל דבר! הכעסים והעצבות שררו כאן דרך קבע… עד שכל זה הכניס בי שנאה וסלידה לכל מערכת החיים הזו, המלאה עצבנות ומתחים! ולכן נפלטתי החוצה, כדי למצוא מעט פורקן לנפשי מכל הלחץ הכבד והמעיק הזה! – מאחר שהורגלתי אף אני לצעוד באותה דרך, ובלבי נשאתי תמיד שקים מלאים תלונות על כל החיים שלי, על הבית, על ההורים והמורים, ואף על עצם הנהגת השי"ת בעולמו הס מלהזכיר!
"ברם בעקבות אותה דרשה שיצאה ובקעה מקרב לב, נוכחתי פתאום לראות שבעצם גם אני מוקף בהרבה חסדים טובים ונאמנים! בבת אחת התהפך כל יסוד מבט הסתכלותי, התחלתי להעריך את משפחתי היקרה והקרובה, והרגשתי שאף אני חייב הרבה תודה והלל לשמים, על עצם החיים שנוסך בי, ועל עוד הרבה עניינים, וככל שהעמקתי גיליתי טובות שמים רבים שנעשים עימי עלי אדמות. – עד שמתוך התמדת אלו המחשבות, נמחקו ממני אט אט כל הרגשות המרים והעצובים, כל הכעס הקשה שקינן בלבי בדרך קבע, והלחץ שהורגלתי בו מעודי, הכל נמוג והתמוגג! כאשר עתה נראה לי הכל אחרת לגמרי… התחלתי להיות יותר מרוצה ושמח בחלקי, עד שנהניתי גם לשוב תחת עול תורה ומצוות, ולהודות ולשבח לפניו יתברך תמיד!"
*
שכן אחד היה דר באותו בנין, קרוב וחבר נאמן של האב, וכששמע ממנו את השתלשלות כל אלו העניינים, שאותו חולה הבריא ונרפא – בזכות הודיה ושבח שהיה שופך לפני בורא כל עולמים, ושהבן האובד שב אל חיק הוריו – בכח תפילת הודאה זו. חשב לתומו: הנה אף אני יש לי בביתי שתי בנות בוגרות, שזה כמה שנים הגיעו לפרקן, ועדיין אין שום תזוזה… החל אפוא אף הוא לעשות מהפכה בנפשו , שינה את דרכו ואת אופיו, ובחר גם כן בדרך התשבחות והשירה לקל חי, על כל הטוב והחסד!
והנה כעבור חצי שנה שדבק בדרך זו בעוז, נשברו שתי צלחות בביתו… ושתי הבנות התארסו בשעה טובה ומוצלחת, ובמזל טוב!
ומצאנו בספה"ק ישמח משה על הפסוק (בראשית ח, כ-כא) ויבן נח מזבח לה' וכו', וירח ה' את ריח הניחוח – ויאמר ה' אל ליבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה וגו' – שמתוך אותו ריח ניחוח של קרבן התודה, שהיה נח מודה ומשבח בצאתו מן התיבה על הצלתו, נתקבלה התפילה למעלה, ואמר ה' לא אוסיף עוד לקלל את האדמה וכו'..
שכך סדר תפילה אמור בכל דוכתא, מתחיל בשבחו של מקום ותפארתו, וממנו יבוא אל סדר בקשה ותפילה, וכדתנן (ברכות נד, א): "נותן הודאה על שעבר, וצועק על העתיד". וזה סוד סמיכת גאולה לתפילה, כמבואר ברש"י פרק קמא דברכות (ד, ב) וז"ל: "סמיכת גאולה לתפילה רמזה דוד בספר תהלים, דכתיב (תהלים יט, טו) 'ה' צורי וגואלי', וסמיך ליה (שם כ, ב) 'יענך ה' ביום צרה'. ואמרינן בברכות ירושלמי (א, א): מי שאינו סומך גאולה לתפילה למה הוא דומה, לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג – אף הוא הפליג . אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו, ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו. – ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו", ע"כ.
(טיב השיחות)