"אֶרֶץ אֲשֶׁר… תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ" (דברים י"א, י"ב)
הועידה ההשגחה העליונה להעניק את ארץ ישראל לבניה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רבותינו הצדיקים חשו בקדושת ארץ הקודש אף באוירא דא"י. באחת הנסיעות של מרן הרה"ק המהר"א מבעלזא מתל-אביב לירושלים עיה"ק תובב"א, היה כל ימי שהותו בה ספון בחדרו סגור ומסוגר, אך ביום האחרון, עת התכונן לעזוב את העיר הקדושה ולשוב לתל-אביב, לבש מרן ז"ל את ה'פעלץ', יצא למרפסת, נשם מאווירה של העיר הקדושה ואמר: "לופט פון ירושלים, לופט פון ירושלים" [אווירא דירושלים], ונכנס פנימה, ובזאת נפרד מעיה"ק.
על הגה"ק רבי אברהם שאג זצ"ל, אב"ד קויברסדורף, שהיה מגדולי וממובחרי תלמידיו של מרן ה'חתם סופר' הק' זי"ע, מסופר, שבהגיע עת ה'טיילונג', כאשר החליטו גדולי המדינה כי אין מנוס מלחלוק את הקהילות ולהקים קהילות נפרדות ל'יראים', לא היה לבו של רבי אברהם שלם עם זה, והיות שהיה מזקני וגדולי הרבנים ולא הסכים לדבר, לא יכלו גדולי אותו הדור להשלים את פעולתם נגד דעתו, על כן הרבו עליו דברים והשפיעו עליו שיעלה לארץ ישראל, ואכן ברוב אהבתו של הגה"ק רבי אברהם שאג לארה"ק, שמע להם ועלה באחרית ימיו לארץ ישראל [בשנת תרל"ג], יחד עם תלמידו הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל.
וראיתם את הארץ
עובדא נעלה מובאת בגודל שבחה של הארץ, שצדיקי ישראל ציוו על הנחיצות לעלות ארצה, וכדלקמן: הגה"ק רבי משה יוסף הופמן זצ"ל, הדיין מפאפא, מח"ס 'מי באר מים חיים', כשעמד לעלות לארץ הקודש לחונן את עפרה, שלח שאלה לידידו הגה"ק רבי שבתי שעפטיל ווייס זצ"ל, הרב משימאני, וזה דבר השאלה:
"הנה יש לי ברשותי ספר תורה מהודר, ברם אינני יודע על הסופר שכתבו, אם קידש עצמו כראוי בכתיבתו, אם רחץ בשרו במים, בטרם כתב כל שם, האם כיוון בכל הכוונות הראויות, וא"כ ספק הוא בידי האם כדאי וראוי הוא להעלותו עמדי לארץ הקודש, או שמא עדיף להשאירו כאן בפאפא מפני גודל קדושת ארץ ישראל?" השיב לו הגה"ק משימאני: "יעלהו נא לא"י, וספר התורה יבוא על תיקונו בטבילה שיטבול מעצמו". סתם ולא ביאר.
ויהי בעלות רבי משה יוסף ארצה – בהגיעו לחוף ימה של הארץ הקדושה – בנמל העיר יפו, באו הרבה מיקירי ירושלים להקביל את פניו, ונשאו משאותיו וחפציו מסיפון האוניה לסירה קטנה סמוכה, מאחר והאוניה לא הגיעה בעוגנה עד סמוך לחוף. והנה, בהעבירם את החבילות והחפצים, לפתע נשמט ספר התורה מידי האוחז בו, ונפל לתוך מי הים. תיכף גחן רבי משה יוסף ומָשָׁהוּ מן המים, מיהר לבדוק את מצב הכתב, והנה פלא, הספר נותר בשלימותו, לא אונה לו כל רע.
אז נוכחו הכל לראות כי דברי הצדיק משימאני קוימו במלואם, אשר הספר 'טבל' מעצמו בטהרת מי הים, ונשאר ס"ת כשר ומהודר לקריאה, ולא נפל צרור מדבריו ארצה.
חיבת פירות ארץ ישראל
את רום ערך השפעותיה של ארץ ישראל, הרגישו הצדיקים אף בפירותיה, והעדיפו אלו משאר פירות אשר בחוצה לה. כאשר מסופר על מרן הרה"ק המהר"א מבעלזא זי"ע, שרגיל היה להעתיק את מקום מגוריו, כל שנה לאחר חג השבועות, מביתו שבתל-אביב לשכונת קטמון שבירושלים עיה"ק, ולשהות בה עד אחר הימים הנוראים.
שנה אחת, קיבל מאן-דהוא מאנשיו הורמנא ממלכא – מאן מלכי רבנן – מרן ז"ל, לדוּר בחודשי הקיץ שמן חג השבועות עד אחר הימים הנוראים, בדירתו הפנויה בת"א, ולשמרה. כי כך דרכו הקדושה של מרן ז"ל – מטעמים הכמוסים עמו, מידי עוזבו אותה, היה מקפיד להפקיד שומרים בדירתו, שידורו בה וינטרוה. אותו חסיד מתגורר היה בדירה ב"דמי מפתח" בשכונת "ימין משה" הירושלמית, ונאלץ לעקור הימנה, בכורח הסכנות שהיו מנת חלקה של השכונה באותו הזמן מיריות שירו לעברה ללא הרף צלפים ירדניים, מצידו השני של הגבול.
ביקש הלה למוכרה, אך בעל הדירה סירב, על אף פסק הדין בבי דינא ד"העדה החרדית", כי עליו לעשות כן, עמד הוא במריו ובעקשנותו, ולא נתן למוכרה, ועקב כך נקלע הנ"ל למצוקה קשה. בהתקרב ימי ראש השנה, עלה רעיון במוחו של היהודי הלה – ה"שומר" – לקטוף מפירותיו של עץ הגויאבה הנטוע בחצר דירת מרן, ולהעלותם לעיה"ק תובב"א לכבוד יו"ט, לשולה"ט הנערך בליל ב' דר"ה הנקרא "לדוד מזמור טיש" שבו מחלקים פירות האילן ופירות הארץ, קודם שנוטלים את הידיים.
ממחשבה למעשה. קטף מפירות אילן ה"גויאבה", והעלם לירושלים. בירושלים, בערב יו"ט, נכנסו לקודש פנימה, כל אשר ידבנו לבו. איש איש ומנחת פירותיו, להעלותם על השולה"ט "מזמור לדוד טיש", מרן ז"ל נראה היה כמתנמנם כפי שהיה נראה כל אימת שהזכירו לפניו "קויטלעך", והמשב"ק הרה"ח ר' שלום פויגל ז"ל, היה מנענע קמעא את כסא קודשו של מרן להעירו.
בהגיע אותו חסיד עם טנא הגויאבות מחצר מרן שבת"א, רכן המשב"ק ר' שלום לפני מרן ז"ל, ואמר: "האט געברענגט פירות פון בוים פון רעבנ'ס הויף אין ת"א", [הביא מפירות העצים הנטועים בחצר הרבי שבת"א].
כשמוע מרן את דברי ר' שלום, הרים ראשו באחת ושאל בקורת רוח מרובה: "הפירות הללו – מחצרי הם? האם העץ 'אילן רברבא' הוא, גדול ונאה? האם הנך משקהו ומטפחהו?" ושמחה והנאה מרובה נשתקפו מפניו הקדושות בדברו. והיה נראה ומובן ששמחה זו באה לו על פירות ארץ ישראל. הבחין החסיד כי שעת כושר ועת רצון היא מלפני מרן ז"ל והזכיר לפניו את קשייו בענייני הדירה. ברכו מרן על אתר שיצליח בענייניו.
ברכת הצדיק מיהרה להתקיים. מיד אחרי יוה"כ חיפשו במפתיע בעל הדירה, התנצל בפניו מעומק לבו על כל שהיה, והתחנן לפניו שימחל לו, כי הרי יהודים מוחלים הם זה לזה ביוה"כ, ואף הציע לשלם מכיסו סכום גדול מאוד בערך אותם ימים, עבור הדירה, ובלבד שימחל לו, ובסכום זה קנה לו היהודי הלה דירה בבני-ברק. ויהי הדבר לפלא [מקור עובדא זו נתפרסם לראשונה בספר "רשומים בשמך" – חלק ראשון].
ישוב ארץ ישראל
מן הרבנים הגאונים המפורסמים היחידים שפעלו לטובת ישוב ארץ הקודש היה הגאון הנודע ראב"ד וורשא ה"ה רבי יצחק הכהן פייגנבוים זצ"ל, לא פחד ולא התחשב, עם אלה שהתנגדו לרעיון זה.
בשנת תרמ"ז התקיימה בוורשא אסיפה בענין יישוב ארץ ישראל, ואף הגה"צ השתתף בה, יחד עם הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק מבריסק. אז אמר [מובא בספר "יפה דעת"]: "כל הגלות היא בגלל שבני ישראל ממאסים בארץ הקודש, כמו שנאמר בתהילים: "וימאסו בארץ חמדה…וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות". ועתה צריכים לתקן את זה".
קיים הגה"צ בפועל מצות יישוב ארץ ישראל, וקנה חלקת אדמה במקום שנמצאת עכשיו העיר רחובות, בכדי שיהיה לו חלק בארץ.
לדעתו, היה מן הראוי שידפיסו את כל ספרי הקודש בארץ ישראל דווקא, כדכתיב 'כי מציון תצא תורה'. הוא בעצמו היה מחשיב מאוד את הספרים מדפוס ירושלים על כל הדפוסים שבעולם. מהיום שאפשר היה להשיג בוורשא יינות מארץ ישראל, הפסיק לשתות יין ממדינות אחרות, וכשהזמינו אותו לסעודת מצוה, לסידור קידושין ולברית מילה, לקח עימו מביתו בקבוק יין מהארץ הקדושה שיהיה לו לברך עליו. היה רגיל לומר, כי אם היו כל היהודים החרדים משתתפים בבנין הארץ, היה הכל מתנהג כאן על פי דרך התורה.
בהזדמנויות שונות הביע דעתו שיש לו ראיות ממקומות הרבה בתוה"ק, שקודם ביאת המשיח יהיו ישראל על אדמתם דווקא, ואח"כ תהיה מלחמת גוג ומגוג שילחם עם ישראל על אדמתם, ואח"כ יבוא ויתגלה משיח צדקנו.
לימים פירש כ"ק אדמו"ר מטאלנא זצוק"ל את מה שנאמר כי משרע"ה חפץ היה ומשתוקק בכל כוחו להיכנס לארץ ישראל, עד שאמרו במדרש: "ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמישה עשר פעמים שנאמר "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר". "ואתחנן – בגימטריא הכי הוי". ומה היתה כוונתו העמוקה כל כך של משה רבינו ע"ה, ורצונו העז להיכנס לארץ ישראל? אלא ביאר כקש"ת מטאלנא זצ"ל כי שמע משה רבינו את מצות יישוב ארץ ישראל שמקיימים עם ישראל בארץ הקודש בלי שום פעולה, עד כדי כך שהיושב בביתו בחוסר מעש, הרי הוא מקיים מצות יישוב ארץ ישראל, וכמו שכתב הרמב"ן בהשגותיו לס' המצוות: "אם כן, היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה". וכששמע משה רבינו ע"ה מצוה נפלאה זו התאווה והשתוקק אף הוא לקיים מצוה נפלאה זו, מצוה אותה מקיים האדם בכל עת, בעת שכבו ובקומו, בכל רגע ושעה. אמר לו הקב"ה: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" – אתן לך מצוה שתקיימה בכל עת ובכל רגע, אל תוסף אלי עוד בדבר הזה, הא לך מצוה כזו שהנך מקיים בכל עת ובכל רגע, בכל רגע שאין אתה מפציר ומבקש בעד כניסה לארץ ישראל הנך מקיים מצוה נפלאה, בכל רגע בשכבך ובקומך.
'דגנם ותירושם רבו'
במעלת פירותיה של ארץ ישראל הביא לספר כקש"ת הגרי"ש אונגר זצ"ל: ראיתי כשפעם אחת השתתפתי בחתונה שנערכה בקרית-צאנז, בה ישב בראש המסובים הגה"ק מצאנז-קלויזנבורג זי"ע, כשלצדו האחד הדיין מאוהעל ה"ה הגה"צ רבי שמואל זאב הלוי ראטה זצ"ל, ומצדו השני ישבתי אנכי, ושוחחנו יחדיו בכמה ענינים.
תחת אחד השיחים אמר לנו הרבי מצאנז: "טעמו וראו את הפירות הקדושים של ארץ-ישראל, כמה טובים ומשובחים הם וערבים לחיך, הרי אני באתי מאמריקה, שם הפירות יפים ונאים למראה, אך טפלים וחשוכי טעם הם, ואילו פירות הארץ הקדושה הם מלאי טעם וְעַרֵבִים".
והוסיף ואמר: "אף בשעת חורבנה של ארץ ישראל, לא נטל הקב"ה מעמנו את הכל, כי אם הותיר לנו את טעמם הטוב של פירות ארץ ישראל, וזה בעצמו תקוה לאחרית הימים, שהשי"ת יחזיר לנו את כל המעלות שנלקחו מאיתנו".
לחונן עפרה
פעליו הנשגבים של הסבא קדישא הרה"ק בעל 'אהבת ישראל' מויז'ניץ זי"ע למען צדקת ארץ ישראל, עלו על כולנה. אהבה רבה אהב הסב"ק מויז'ניץ זי"ע את ארץ הקודש, כל ימי חייו שאף לעלות אליה ולחונן את עפרה. בשנת תרפ"א אף נתפרסם באר"י כי הסב"ק מויז'ניץ יגיע לביקור, אך מסיבות שונות לא יצאה התוכנית לפועל. בשנת תרצ"ה, בביקורם הראשון של בני הס"ק באר"י, השתוקק מאוד להצטרף אליהם, אלא שמפאת מצב בריאותו לא הרשוהו בני ביתו ומקורביו לבצע את משאלתו. לימים, כשסיפר בנו כ"ק מרן אדמו"ר ה"אמרי חיים" זי"ע אודות הנסיעה ההיא, התבטא: "הוי, כמה קינא בנו אבינו הק' כשעלינו לארה"ק". רבינו נסע כברת דרך ללוות את בנו כ"ק אדמו"ר זצ"ל, שנסע מגרוסוורדיין, וגם בשובם נסע לקראת בניו לקבל פניהם.
במקרה מסוים, כאשר שאלו יהודי האם לנסוע לא"י, השיב הסב"ק מויזניץ: "אילו היו לי כנפיים, הייתי עף לשם". בהזדמנות אחרת, כשנפרד ממנו יהודי לפני שעלה לארה"ק, אמר לו: "אולי יש לך מקום להכניסני בכיס בגדך?… העיקר שאסע גם-כן לארץ ישראל!" וכאשר שאלוהו פעם מדוע אינו נוסע לביקור, השיב: "לנסוע אפשר, ברם איך אפשר לצאת משם?!"
פעם בא יהודי להיפרד לפני עלייתו לא"י. בעמדו ללכת, קם מרן הסב"ק זי"ע מכסאו, ליווהו עד הפתח, ואמר: איתא בספה"ק שסגולה ללוות יהודי הנוסע לאר"י. האמן לי, שהייתי חפץ מאוד ללוותך ולנסוע אתך עד א"י, כי עז רצוני להיות שם, אולם בני משפחתי ומקורבי אינם נותנים לי, יען כי אין זה לפי כוחי; על-כן אלווה אותך לכל הפחות עד הדלת! (תודות למכובדנו הרב חיים מאיר אוביץ על אדיבותו במסירת העובדא).
אף הגה"ק ה"חפץ חיים" זצ"ל, בשלהי ימיו ביקש לעלות לארץ הקודש, לחונן את עפרה הקדוש. אמר על כך ה"סבא קדישא" הגה"ק רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל, שה"חפץ חיים" לא יממש בסוף את מאווייו אלו, ולא יעלה ארצה. ואכן, לבסוף לא עלה ה"חפץ חיים" לארץ הקודש, כידוע. שאלו את ה"סבא קדישא": "מאין לכם זאת?" אמר הסבא קדישא: "אין זו 'רוח הקודש' כלל וכלל, אלא סברא היא. מאחר שה"חפץ חיים" הוציא לאור עולם את חיבורו הנפלא 'משנה ברורה', שצריך להתקבל בקרב כל ישראל, ואם יגיע לארץ ישראל ייאלץ להיוועד עם 'הרב הראשי' מטעם הרבנות, דבר שלא יתקבל באהדה בקרב קהילות החרדים, על כן מן השמים מנעו ממנו מלהגיע לזה".
לשליחת תגובות לכותב הטור הרה"ג רבי שמואל צבי גנץ שליט"א כתבו ל-
2/248