"ואתה תצוה את בני ישראלוגו'" (כ"ז, כ')
פירשו בספרים הקדושים, "תצוה" מלשון צוותא וחיבור, שתחבר עצמך באחדות ובאהבת רעים ביחד עם בני ישראל; ובזאת יקחו אליך "שמן זית זך", שתהיינה התורה והמצוות שלמות זכות וצלולות – כי בהיעדר תיקון המידות עדיין מעורב בתורה ותפילה טוב ורע, והמידות המושחתות גורמות הקלקול בכל דבר. בחיבור עם ישראל בצוותא ובאהבה זוכים לתיקון המידות, שתעלינה ותארנה בשמן זית זך.
אחד מגדולי הצדיקים בדור שלפנינו היה האדמו"ר הקדוש מקופיטשניץ זי"ע, שבעת מלחמת העולם הראשונה ברח כיתר אדמו"רי בית רוז'ין מקופיטשניץ אל וינה הבירה, שנותרה אז מחוץ למלחמה. לאחר מכן היגר לארצות הברית שבאמריקה.
מידת טובו וענוותנותו ואהבת ישראל שיקדה בו היו מפורסמות לשם דבר, סיפורים רבים נקשרו בטיב מידותיו הנאצלות והמזוככות.
באחד מביקוריו בארץ הקודש הגיע לביתו של הגאון המפורסם רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל בשכונת בית וגן בעניין ציבורי מסוים. בתום הביקור ביקש להזמין עבורו 'טקסי' שיחזירהו לבית מלונו, והגאון ר' שלמה זלמן ירד עמו ללוותו בדרכו.
באותם ימים לא היו מוניות רבות כבימינו, ההמתנה לטקסי הייתה אורכת זמן רב, לפעמים אף כחצי שעה ויותר. כשראה ר' שלמה זלמן שהמונית מתאחרת, והרבי הקדוש, שהיה זקן וחלש, עומד כל העת על רגליו, ציווה להוריד עבורו 'כסא' מן הבית כדי שיוכל הרבי לשבת בעת ההמתנה הארוכה ולא יצטרך לטרוח בעמידתו כל אותה עת.
ברם, כשהציע ר' שלמה זלמן את הכסא לפני הרבי וביקשו לשבת לפוש קמעה, מיאן הצדיק להתיישב ונשאר לעמוד על עמדו. רבי שלמה זלמן הפציר ברבי שוב ושוב, אך הוא מיאן לשבת.
כשראה שהגאון מתפלא על סירובו העיקש, פתח פיו בחכמה ואמר לגאון: "הנני חי תמיד בתחושה שכל פעולה ופעולה הנעשית כאן 'מצולמת' שם למעלה, ובכן איזה טעם תהיה לתמונה שכזו שאני יושב ואילו אתם עומדים כאן לידי?".
■
במקום מגוריו של הרבי הקדוש באמריקה היה גר בשכנות לביתו 'ראש ישיבה' אמריקאי אחד, שלא הכיר את תהלוכות החסידים ומנהגיהם, ועל אף היותו שכן קרוב לחצר הקודש קופיטשניץ לא דרך שם מעולם, כמו שלא התעניין גם בעולם שמסביבו כלום. הוא הכיר רק את הדרך שמביתו אל הישיבה ובחזרה, ותו לא מידי!
בכל האירועים והשמחות ויומי דפגרא שבבית קופיטשניץ היה מקבל כסדר הזמנה מטעם המוסדות בתור 'שכן טוב', אבל הוא מעולם לא הגיע לשום אירוע ולשום שמחה שבבית הרבי.
אך לעומתו היה הקופיטשניצער כן מגיע לכל האירועים שבישיבה שהוזמן אליה, ונענה תמיד להזמנות השמחות שבבית אותו ראש ישיבה, והיה נכנס לשמחה לברך את ראש הישיבה בברכת 'מזל טוב' ולכבד את המעמד בנוכחותו.
פעם אחת ערכו שניהם שמחות באותה תקופה, כאשר מתחילה חגג האדמו"ר את שמחת נישואי נכדו ברוב הוד והדר, אליה לא הגיע השכן – ראש הישיבה. אך לאחר שבוע, כשערך ראש הישיבה שמחת נישואין במשפחתו, ראו המשמשים בקודש את הרבי מחזיק את ההזמנה של אותה חתונה בידו ובודק את מקום החתונה, ברצונו לצאת להשתתף בשמחתו.
בראותם כי כן ניגשו כמה מן המשמשים והנכדים וטענו לפני הרבי בלהט שאסור לו לבזות את עצמו כל כך, ושלא יילך בשום אופן לשמחתו של ראש הישיבה!
"מדוע לא?", שאל הרבי בתמימות.
"מפני שאם הוא מתנהג כך, שאינו מכיר כלום בשכנו ואינו מגיע כאן לשום שמחה ולשום אירוע, אין טעם שהרבי יבוא לכבדו בשמחתו!", ענו הגבאים.
בפיקחותו ענה הרבי: "עכשיו אינני מבין אתכם כלל! מי נוהג טוב, זה שבא לשמחת שכנו או זה שאינו בא? הרי אומרים אתם בעצמכם שאותו שכן שאינו מגיע לשמחת שכנו אינו מתנהג נכון, מדוע אם כן רוצים אתם שגם אני לא אתנהג כראוי?".
הוא לבש אפוא את אדרתו ויצא להשתתף בשמחת שכנו כדרכו בקודש בלי שום חשבונות גומלין.
■
האדמו"ר הקדוש מבלוז'וב זי"ע בראשית דרכו על אדמת ארצות הברית, כאשר טרח להקים שם את בית מדרשו, ערך פעם דינר לטובת בית המדרש כאשר נהוג ומקובל באמריקה לערוך מפעם לפעם מסיבת מלווה מלכה לצורך החזקת המוסדות, ובמהלך המסיבה נערך דינר גדול בו תורמים כל הנגידים סכומי ענק לצדקה.
היה זה הדינר הראשון שנערך באמריקה לטובת מוסדות בלוז'וב – אך גם האחרון!
הסיבה שהיה אותו דינר המגבית הפומבית האחרונה שערך הרבי נעוצה במקרה קטן ופשוט שקרה ימים מספר לאחר אירוע הדינר, שנחל הצלחה אדירה והכניס הון רב לטובת בניין בית המדרש.
כשיצא הרבי בימים שלאחר הדינר לדרכו ברחובה של עיר הגיע אל מעבר חציה, שם נצרך להמתין להתחלפות האור ברמזור המקומי שיורה על אפשרות חציית הכביש. בעודו עומד וממתין על שפת המדרכה רואה הוא למולו בעבר השני של הכביש יהודי מקומי ממכריו ואוהדיו, שאף הוא המתין כמוהו לאור ברמזור שמתחלף כדי לחצות את הכביש מנגד. אולם תיכף כשראה אותו יהודי את הרבי מרחוק נעמד מהסס מעט. הוא החוויר והראה סימני בושה וחוסר נעימות, והמתין עד שיחצה הרבי את הכביש. בהגיע הרבי הקדוש סמוך אצלו, ניגש מיד בפיק ברכיים והתנצל מאוד על שלא היה ביכולתו להגיע אל הדינר הגדול… "אכניס את הצ'ק מאוחר יותר!", הבטיח האיש, והרבי הודה לו מקרב לב ובהארת פנים כדרכו בקודש.
כשחזר הרבי לביתו היה נסער ביותר, ואמר: "כל העסק הזה לא בשבילי! אם כתוצאה מן הדינר חשים אנשים אי נעימות לעבור על־ידי ברחוב, אינני צריך את כל זה! איני מסוגל להפריע לאנשים לחצות את הכביש ברגיעות ובנעימות!".
ואכן, את פקודתו שמרה רוחו, הוא לא ערך יותר מעולם לא דינר ולא 'מסיבת תה', ומלבד בית מדרשו שהחזיק שם לא הקים שום ישיבה או תלמוד תורה וכיוצא בזה, ועמד על כך בתוקף שלא להקים שום 'מוסדות' שתיפול חזקתם על אנשים אחרים.
כשנשאל פעם על ידי אמריקאי מקומי: "אם אין לכם שום מוסדות, על מה אתם נקראים רבי?", ענה הצדיק על אתר: "בשביל לעזור לאנשים ולא בשביל להקשות עליהם!".
■
מעשה נוסף מטיב מידותיו התרומיות של הרבי הקדוש מבלוז'וב זי"ע:
בהגיעו פעם להשתתף בשמחת ברית מילה שהוזמן אליה שמח לפגוש שם את רעהו הרבי הקדוש מבאיאן זי"ע, שהוזמן אף הוא להשתתף באותה שמחה.
בעל הברית שראה לפניו את שני הצדיקים מגדולי הדור, לא ידע להשית עצות בנפשו למי יכבד בסנדקאות? הוא ניגש אפוא בדחילו ורחימו אל שני הצדיקים שישבו יחדיו ושוחחו באהבה וברעות כדרכם של צדיקים, ואמר שהיות ושניהם חשובים מאוד לפניו אין הוא יודע להכריע למי לתת הסנדקאות, ולכן יחליטו הצדיקים בעצמם מי ביניהם יהיה הסנדק.
הצדיקים הסתודדו ביניהם דקות אחדות, כשכל אחד מהם מתעקש לכבד את רעהו, כל אחד טען שחברו חשוב יותר ממנו ולו יאה כיבוד זה! לפתע קם הרבי מבלוז'וב ואמר אל הבאיאנער: "הרי הכל מודים שסידור קידושין גם הוא כיבוד חשוב… אם כן קחו אתם אפוא את הסנדקאות ואני אקח את הסידור קידושין!"
הכל נענו בבת שחוק לשמע דברי קדשו, כי כבר היה זקן ושבע ימים ואילו הרך הנימול זה עתה נולד… אך הבאיאנער רבי קיבל את דבריו ברצינות ושימש בסנדקאות באותה ברית.
למרבה הפלא האריך הרבי הקדוש מבלוז'וב ימים רבים כנודע, שנפטר בהיותו קרוב לגיל מאה שנים, ובהגיע עת חופתו של אותו הבן היה הבלוז'ובער רבי מסדר הקידושין בחופתו לשמחת לב כל המשפחה שזכרו היטב את דבריו בברית המילה!
בהיותו כבר למעלה מגיל שמונים אמר פעם לאדם שהזמינו לברית מילה ונבצר ממנו להשתתף בשמחתו: "לא יכולתי להגיע אל הברית, אבוא בלי נדר לבר מצוה!". ואכן, כעבור שלוש עשרה שנים השתתף בשמחת הבר מצוה כפי שהבטיח!
הוא חי תמיד עם אמונה פשוטה ותמימה, ולא האמין בטבעיות העולם ובהסתכלות אנושית שאדם זקן הוא קרוב נוטה… רק הכל בידי שמים!
■
הגאון הצדיק רבי אפרים זלזניק זצ"ל היה כידוע ראש ישיבת מצוינים דעיר הקודש ירושלים תובב"א. באחד מימי השישי בצהרים, בדרכו לישיבה הקדושה לתפילת מנחה גדולה של ערב שבת קודש עבר על־יד 'שוק מחנה יהודה' הסמוך וראה אשה מבוגרת הנסחבת עם שקיות מלאות פירות וירקות רבים ושאר צרכי השבת שקנתה זה עתה בשוק. כידוע, ביום שישי אחר הצהרים צונחים מחירי השוק מאוד וניתן לרכוש מכל טוב במחירים מוזלים ביותר.
כשראה זאת ראש הישיבה הצדיק חלפה מחשבה בראשו, שהנה את כל זאת היא צריכה עוד להספיק להכין ולבשל לפני השבת… והיא אשה מבוגרת, בקושי נשרכת בדרכה עם כל הכבודה הזו, ועליה עוד להיגרר עד תחנת האוטובוס ומשם להעלות הכל לביתה… כיצד תספיק אחר כך לבשל ולהכין את כל זה לכבוד שבת?
וממחשבה למעשה, הוא ניגש תיכף לאותה אשה וביקשה לזכותו במצווה – הוא רוצה לסחוב עבורה את חבילותיה הכבדות.
האשה הזקנה הודתה לו מאוד, היא כמובן לא הכירה אותו ולא ידעה כלל שזה אחד מגדולי הדור. הוא סחב כך ברחובה של עיר את כל המשא הכבד עד תחנת האוטובוס הסמוכה, כשאותה זקנה מרעיפה על ראשו ברכות לרוב, ושכמוהו ירבו בישראל וכו'.
לעת ערב, בסעודת ליל שבת קודש, סעד אצלו בנו על שולחנו את סעודת השבת, ואמר אז לבנו, שכאותה תפילה מנחה שהתפלל לאחר הכנה שכזו באותו ערב שבת לא התפלל מימיו! הוא היה מלא רגש וחיות קודש והתפלל בבכיות עצומות כפי שלא התפלל מעולם!
(מתוך ספר 'טיב המעשיות')
